Addictive love / אהבה ממכרת

-חלק 6-

-נ.מ אמה-
הגיע הבוקר ולא רציתי לקום מהמיטה. לא הפסקתי לחשוב על אמילי והרגשתי כאילו אני בוגדת בה, וזה כל כך לא מגיע לה!
אבל הייתי חייבת לקום, הבטחתי לדרור שנלך היום ביחד לבית הספר ואני לא יכולה להבריז לו. קמתי מהמיטה, לבשתי חולצה בצבע כחול, ג'ינס כחול ונעליים אפורות.
סידרתי את השיער שלי והלכתי למטבח. היום אמא ואבא התחילו לעבוד מוקדם, אז הם לא היו בבית. הכנתי לי כריך, שמתי אותו בתיק וירדתי למטה. דרור חיכה לי שם, רצתי אליו ונתתי לו חיבוק ארוך.
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך רחב כל כך עד שכמעט נשברה לי הלסת.
"בוקר טוב יפה שלי" הוא ענה וחייך את החיוך היפה הזה שלו.
אחזנו יד ביד והתחלנו ללכת לבית הספר.
"סיפרתי לך על זה שאמילי גם מרגישה אלייך משהו, אתה זוכר?" שאלתי את דרור.
"כן אני זוכר, למה את שואלת?" הוא שאל.
"אני מרגישה ממש רע עם עצמי. היא סיפרה לי שהיא מרגישה אלייך משהו והלכתי מאחוריי הגב שלה והפכתי לחברה שלך. אני מרגישה כאילו אני בוגדת בה וזה לא מגיע לה! היא החברה הכי טובה שלי, שקיבלה אותי מהרגע הראשון ודאגה שאשתלב בכיתה. אני לא יודעת איך אצליח לספר לה שאנחנו ביחד."
"את לא צריכה להרגיש אשמה, היא מרגישה אליי משהו אבל אני לא מרגיש אליה כלום, לעומת זאת את גם מרגישה אליי משהו, אבל בשונה מאמילי- אותך אני אוהב" הוא ענה בחיוך.
"גם אני אוהבת אותך" עניתי. "אבל איך אני אספר לה את זה? היא ממש תכעס עליי".
"את לא חייבת לספר לה... " דרור אמר.
"אני כן, גם אם היא תכעס עליי, ואני בטוחה שכן, אני מעדיפה שהיא תשמע את זה ממני מאשר שהיא תגלה את זה דרך מישהו אחר. היא תיעלב והאמת שאני לא מאשימה אותה, עשיתי דבר נורא."
"לא עשית שום דבר! זאת לא אשמתך שאת מרגישה אליי משהו. אנחנו לא שולטים ברגשות שלנו!" דרור ענה בזעם.
"אוקיי, אתה צודק, אבל אני אספר לה הכל".
"אין בעיה, זה כבר עיניין שלך." הוא ענה רגוע יותר. "תקחי אותה לצד, תדברי איתה בעדינות ותתני לה לעקל את הדברים. תגידי שאת מצטערת ושלא התכוונת לפגוע בה, אבל זה קרה. כמו שכבר אמרתי, אנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות שלנו."
"זה רעיון טוב, זה בדיוק מה שאני אעשה." פתאום הכל הסתדר לא בראש. הבנתי בדיוק מה אני הולכת להגיד ונרגעתי. הכנתי את עצמי לתגובה שלה, ידעתי שהיא תכעס אבל אין מה לעשות, זה פשוט קרה.
הגענו לשער בית הספר וחבר של דרור נפנף לו מרחוק.
"ניפגש בכיתה?" הוא שאל.
"בטח" עניתי, נתתי לו נשיקה ונכנסתי לשער בית הספר.

-נ.מ אמילי-
היום אמה לא דיברה איתי, אז הלכתי לבד לבית הספר. האמת שהיא מתנהגת קצת מוזר בזמן האחרון, אין לי מושג מה יש לה. היא גם הלכה אתמול לדרור והבטיחה שתרגל בשבילי, אבל היא אפילו לא דיברה איתי. מעניין מה קרה בבית שלו. מה הוא אמר לה, על מה הם דיברו... החלטתי שאני אדבר על זה איתה היום. התקרבתי לשער בית הספר וראיתי אותם. רציתי להתקרב אליהם ולאחל לאמה בוקר טוב ולתת לה חיבוק אבל אז ראיתי משהו שלא ציפיתי לראות, את אמה ודרור מתנשקים! התחלתי לרעוד מכעס ולא הבנתי איך אמה יכולה לעשות לי דבר כזה? היא החברה הכי טובה שלי! חברות לא מתנהגות ככה! היא אמרה שאין לו חברה ושהוא לא בקטע של אף אחת... היא עשתה את הכל מאחורי הגב שלי ושיקרה לי בפנים!
אחרי כל מה שעשיתי כדי לעזור לא להשתלב בבית הספר, ציפיתי שהיא תעזור גם לי במשהו שביקשתי ממנה במיוחד- להשיג את דרור. היא הבטיחה לי שהיא תעזור לי וסמכתי עליה, אבל היא פשוט תקעה לי סכין בגב! נכנסתי בשער ואמה הבחינה בי.
"היי, בוקר טוב" היא אמרה אבל התעלמתי ממנה לחלוטין, כאילו היא אוויר. כי בשבילי- היא לא קיימת יותר!

-נ.מ אמה-
ראיתי את אמילי נכנסת לבית הספר ואמרתי לה: "היי, בוקר טוב" אבל היא המשיכה ללכת ופשוט התעלמה ממני. בהתחלה לא הבנתי מה פשר ההתנהגות המוזרה שלה, אבל אז הבנתי שקרה הדבר שהכי פחדתי ממנו. היא ראתה אותי ואת דרור מתנשקים והבינה שאנחנו ביחד, עוד לפני שסיפרתי לה! הרגשתי אפילו עוד יותר נורא, פשוט התחלתי לבכות. בכיתי כמו ילדה קטנה, ידעתי שזה הסוף של החברות שלנו, אבל רציתי לעשות הכל כדי שאמילי תסלח לי. רצתי אחריה עד הכיתה והיא המשיכה להתעלם ממני. אחזתי בידה ואמרתי לה "תקשיבי לי דקה אחת, רק דקה".
היא הסתכלה עליי במבט מאוכזב ושתקה, פשוט לא היה לה מה להגיד.
"אני כל כך מצטערת שגילית את זה ככה, אני רציתי לספר לך את זה היום, אני נשבעת לך! זה קרה רק אתמול, לא בכוונה. אני אוהבת את דרור, והוא אותי, ואנחנו ביחד. אני לא רציתי לפגוע בך! את החברה הכי טובה שלי!" אמרתי בבכי.
"חברות לא מתנהגות ככה. הן לא מבטיחות לחברות שלהן שהן יעזרו להן להשיג מישהו ובסוף משיגות אותו בעצמן!" היא צעקה.
"אני מצטערת!" אמרתי ולא הפסקתי לבכות.
"הדקה שלך נגמרה, אני לא רוצה לשמוע אותך יותר!" היא אמרה והלכה בכעס.
כל כך כאב לי באותו הרגע, זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה. לא הפסקתי לבכות, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.