Addictive love / אהבה ממכרת

-חלק 11-

-נ.מ אמה-
דרור התחיל לרוץ ממש מהר, ואני אחריו.
"חכה רגע, תעצור!" צעקתי לו, אבל הוא לא הגיב.
הגענו לחדר של דייב ודרור דפק בדלת.
"דרור תרגע, הוא לא ידע שיש לי חבר, זאת לא אשמתו! אני מתחננת אלייך, תפסיק!"
דרור הסתכל עליי ובדיוק דייב פתח את הדלת. הוא היה ללא חולצה, כנראה שהוא יצא מהמקלחת או משהו...
דרור נכנס לחדר שלו ודחף אותו לרצפה.
"תגיד לי מי אתה חושב שאתה? אה? מתחיל עם חברה שלי? מנשק אותה?! אני אראה לך מזה!" דרור אמר והתחיל להכות בדייב.
דייב נתן גם לו כמה חבטות, לא יכולתי לראות את זה.
"דיי! אתם מתנהגים כמו שני ילדים קטנים!" ניסיתי להפריד אותם בגופי וקיבלתי מכה. קיבלתי מדרור אגרוף שהיה מיועד לדייב.
"אני מצטער, לא התכוונתי להכאיב לך" דרור אמר ובא לחבק אותי.
"אני לא רוצה לשמוע אותך, הבנת?!" העפתי לו את היד ויצאתי מהחדר.
הלכתי ישר לחדר של אמילי, ואיך שהיא פתחה את הדלת התחלתי לבכות.
"היי, מה קרה?" היא שאלה וחיבקה אותי. "אלכס הלך דקה לחדר של נייל, בואי תשבי איתי ותספרי לי הכל".
נכנסתי לחדר שלה והתחלתי לספר:
"באוטובוס בדרך לחוף לאוגאי ישבתי ליד דייב כי המדריך היה צריך שדרור יעזור לו, זוכרת? אז נרדמתי על דייב בטעות, וכשהתעוררתי דיברנו קצת ובאיזשהו שלב הוא נישק אותי והזזתי אותו אחרי שנייה, ואז הוא התוודה בפניי שיש לו רגשות כלפיי".
"רגע, מה?" אמילי שאלה המומה. "אני מכירה את דייב כבר שנתיים, את יודעת שהוא בחיים לא התנשק?"
ברגע ששמעתי את זה הרגשתי עוד יותר רע. הנשיקה הנוראית הזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלו? הוא כנראה היה צריך הרבה אומץ בשביל לעשות את זה...
"זה לא הכל, זה לא מה שבאתי לספר לך." אמרתי. "אני חושבת שכנות זה דבר מאוד חשוב בכל מערכת יחסים, אז סיפרתי לדרור על הנשיקה, על מה שדייב אמר לי... על הכל."
"למה עשית את זה? הוא בטח ממש כעס" היא שאלה ועדיין התקשתה לעקל את זה.
"כן, אבל לא הייתה לי ברירה. אבל חכי, זה עדיין לא הכל. הוא נהיה ממש אדום מעצבים ופשוט רץ ישר לחדר של דייב. דייב פתח לו את הדלת והם פשוט התחילו לריב מכות. ניסיתי להפריד ביניהם, אבל קיבלתי מכה בעצמי."
אמרתי והראתי לה את הסימן הכחול על ידי.
"אני לא מאמינה למה שאת אומרת לי! אז איפה הם עכשיו? הצלחת להפריד ביניהם בסוף?" היא שאלה.
"לא הצלחתי, פשוט הלכתי משם ברגע שקיבלתי את המכה ישר אלייך. אני לא יודעת איפה הם עכשיו, יכול להיות שהם עדיין רבים מכות והאמת שכבר ממש לא אכפת לי, שיהרגו אחד את השני מצידי! פשוט שני ילדים קטנים שלא יודעים לדבר כמו בני אדם." עניתי בכעס.
"את צודקת, אבל בואי נלך שתינו לחדר של דייב כדי לראות שהכל בסדר" היא אמרה ואני הנהנתי. הלכנו לחדר שלו ושניהם כבר לא היו שם.

-נ.מ דרור-
כל כך התעצבנתי למשמע אוזניי שפשוט ישר רצתי לחדר של האפס הזה והרבצתי לו. הייתי חייב למעוך את הפרצוף המכוער שלו, אבל אז נתתי לאמה מכה בטעות והיא פשוט הלכה משם. היא רצה כל כך מהר שלא הספקתי לראות בכלל לאן היא הלכה. הלכתי בהתחלה לחדר שלנו, ואז לחדר של ירדן, ואז לחדר של אמילי אבל הוא היה ריק- לא מצאתי אותה בשום מקום. כל כך כעסתי על עצמי, ידעתי שאיכזבתי אותה. פתאום ראיתי אותה ואת אמילי מתקרבות בחזרה לכיוון החדר שלה, ורצתי לאמה.
"אני מצטער, אנחנו יכולים לדבר?" שאלתי והיא הנהנה ובאה איתי לחדר שלנו.

-נ.מ אמה-
"נרגעת? עכשיו אפשר לדבר בשקט?" שאלתי את דרור כשהגענו לחדר.
"כן, תגידי מה שיש לך להגיד ואז אני".
"אני מבינה שאתה כועס, זה טבעי לגמרי, אבל יש גם קו אדום! דייב לא ידע בכלל שיש לי חבר, וכשאמרתי לו את זה הוא התנצל והבטיח שזה לא יקרה יותר. לא נתתי לי אפילו לסיים את המשפט וישר רצת להרביץ לו כמו ילד מטומטם. בפעם הבאה אני אחשוב פעמיים לפני שאני אספר לך דברים" אמרתי.
"את צודקת, הגבתי מהר מידי ובצורה לא נכונה. אבל אל תחסכי ממני דברים, תספרי לי הכל! כנות זה דבר מאוד חשוב, אני מבטיח לך שזה לא יקרה שוב בחיים".
"אני יודעת שכנות זה דבר חשוב, אני בעצמי אומרת את זה כל הזמן. אבל אתה יודע מה עוד מאוד חשוב? אמון. אתה יודע שזה משהו שמאוד קשה לי לבנות עם בן אדם, אבל בכל זאת בניתי איתך אמון ואתה ריסקת אותו! לא סמכת עליי, וישר חשבת שעשיתי את זה בכוונה או משהו." אמרתי בזעם.
"כבר אמרתי שאני מצטער נכון? אז בואי תסלחי לי ונגמור עם זה" הוא אמר.
"אני מצטער? אתה יודע כמה פעמים אני שמעתי את המילים האלה ממך בשלושת הימים האחרונים? כל כך הרבה! ואני סלחתי לך כל פעם, אבל זה נגמר. אני לא סולחת לך יותר. " אמרתי והזזתי את המבט לרצפה.
"את לא מוכנה להסתכל עליי אפילו? אז אולי עדיף שנפרד וזהו!" הוא אמר ויצא מהחדר בטריקת דלת.
הייתי בשוק, ממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה. התחלתי לבכות, עכשיו פתאום קלטתי שדרור נפרד ממני. זה היה כל כך כואב, אני אפילו לא יכולה לתאר במילים.