המשימה הראשונה שלי לא הלכה כפי שחשבתי שהיא תלך.
בהתחלה היה שקט ופחות או יותר משעמם, אז התחלתי לשחק עם הלהבים שלי. בשלב מסוים הרגשתי שמישהו עוקב אחרי ואחרי כמה זמן שמעתי קולות, אבל הם נפסקו כמעט מיד.
רציתי לבדוק של מי הקולות האלה אז הלכתי לכיוון שהקולות באו ממנו וברגע האחרון ראיתי ילד עם חץ מתוח בקשת שלו. הוא הסתכל לכיוון שלי, הסתתרתי מהר בשביל שהוא לא יראה אותי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא כן ראה אותי. אחרי שהילד הלך, התקדמתי לכיוון שהוא בא ממנו וראיתי נער, שאני מניחה שהוא מערך בגיל שלי. הוא היה קצת יותר גבוה ממני, בערך 1.70 (אני בערך 1.60), והיו לו עיניים בצבע ירוק ממש בהיר, אבל מה שהיה הכי מוזר אצלו היה השיער שלו. היה אפשר לראות שצבע השיער המקורי שלו הוא חום, אבל מסיבה מסוימת הוא צבע בשיער שלו גוונים של שיער בלונדיני וגוונים של שיער שחור וחום כהה.
ראיתי שהנער נכנס לחדר יחסית קטן, חיכיתי כמה דקות ונכנסתי בשקט. הוא חיפש משהו ולא שם לב שנכנסתי, אז לקחתי את זה לטובתי. אחרי כמה דקות הוא מלמל לעצמו "זה חייב להיות פה" הייתי צריכה לקבל את תשומת הלב שלו אז אמרתי "מה חייב להיות פה?". הוא נבהל והיה אפשר לראות על הפנים שלו שהוא לא ציפה לזה.
אחרי שהפלתי ואיימתי קצת על הנער, החבר שלו הגיע ודיברנו קצת. לא האמנתי לילד ההוא, ברצינות, כמה ילד יכול להגיע לרמה כזאת? (הוא הגיע לרמה חדשה של טמטום).
משלב מסוים המבט של הנער תפס את שלי והעביר לי מסר אחד ברור
צריך לצאת מהחדר הזה כמה שיותר מהר!
לא ידעתי איך הוא ידע את זה, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא רציני. אבל זה היה מאוחר מדי ואני, הילד והנער נפלנו לבור שחור.
• • • • •
הדבר הראשון שאני זוכרת זה הכאב החד ביד ימין שלי. פתחתי את העיניים שלי, הכול היה מטושטש ולקח לי כמה דקות בשביל למקד את מבטי.
הסתכלתי על היד לראות אם משהו רע קרה לה, היא כאבה, אבל לא קרה לה משהו נורא.
סרקתי את הסביבה לראות מה קרה, מסביבי הייתה הרצפה (לשעבר) מנופצת.
שמעתי אנקת כאב לידי, הצלחתי לעמוד והסתכלתי לכיוון של הקול וגיליתי שזה היה הנער. הוא הסתכל עלי ושאל "את בסדר?" הנהנתי לכיוונו ושמעתי את הילד אומר "אני עדין בחיים, תודה ששאלת" והוא קם. ראיתי מזווית העין חיוך קטן מתפשט על הפנים של הנער.
היה ברור ששניהם מאוד קרובים.
"איפה אנחנו?" שאל הנער את מה שכולנו רצינו לשאול. "אני לא יודעת, אף פעם לא הייתי כאן, אפילו לא ידעתי שהמקום הזה קיים. זה מוזר כי חייתי כאן כול החיים שלי ותאמין לי אני מכירה את המקום הזה טוב" עניתי לו.
הפרצוף של הנער היה מופתע קצת "רגע מה?! אין סיכוי שחיית כאן כול החיים שלך! את בטוחה שלא יצאת למשימות או משהו כזה?
אני לא בדיוק יודע איך מתנהל המסדר אבל ממה שראיתי את ממש טובה והגרון שלי יודע את זה טוב מאוד". לא יכולתי אלא לחייך, זה מרגיש טוב לדעת שיש מישהו שחושב ככה גם אם הוא מ"המרד".
"תודה אבל זאת סוג של המשימה הראשונה שלי, אתה מבין היום זה יום ההולדת ה-17 שלי, זה מאוד מסובך" ראיתי על הפרצוף שלו הבעה של הזדהות כאילו הוא יודע איך זה מרגיש שמזלזלים בך.
"יום הולדת שמח, אני מניח" הוא ענה ומיהר להוסיף "זה גם סוג של המשימה הראשונה שלי ושל זים". לא ידעתי מה לחשוב "סוג של?" שאלתי "לא בדיוק ביקשנו אישור לצאת למשימה הזאת, אני לא חושב שהם בכלל יודעים שאנחנו כאן" הנער הסביר ויכולתי להזדהות איתו, מספר הפעמים שרציתי לצאת למשימות היא גדולה, עם או בלי רשות.
"אהה... חברה אני לא אוהב להיות קול ההיגיון, אבל אתם יכולים לדבר אחר כך יש לנו בעיות יותר גדולות" הילד אמר והצביע למעלה למקום שנפלנו ממנו. הסתכלתי למעלה והבנתי למה הוא מתכוון. הסתכלתי על הנער וידעתי שלכולנו יש את אותה מחשבה בראש.
כשהרצפה קרסה כל החדר קרס איתה ובכך חסם את הדרך לצאת מהמקום הזה.
"אנחנו תקועים כאן" סיכם הילד שיתברר שקוראים לו זים.
~•~•~•~•~•~•~•~
שלום לכולם 💕
אני יודעת שזה קצת באיחור אבל ט"ו בשבט שמח
אז נתראה בפעם הבאה
אוהבת -❤-
YOU ARE READING
⚔ להבים שקריים ⚔
Fantasiaמה קורה כשאתה מגלה שכול מה שידעתם עד עכשיו הוא שקר? שכול מה שסיפרו לכם הוא שקר ליילה היא מתנקשת מלכותית שכול חייה חשבה שהיא נמצאת בצד הטוב של המלחמה. אבל היא טעתה. ריק הוא מורד שאף אחד לא מעריך אפילו אמא שלו שהיא המנהיגה של המרד, הוא תמיד חשב שכ...
