אח של ת׳ור

*47*

האסגארדים מתכנסים בהיכל וָלְהַלַה.
על הבמה שבקצה ההיכל נמצא לוקי שכוב בארון. נראה כאילו הוא פשוט ישן... פריגה יושבת על יד ארונו, יד אחת שלה מונחת על חזהו והשניה מלטפת את ראשו ושיערו.
"לפחות הפעם אני יכולה להיפרד ממך..."
היא קמה ומנשקת את מצחו.
אודין עולה לבמה והקהל משתתק.
"אזרחי אסגארד הנכבדים," הוא פותח, "התכנסנו כאן היום כדי לציין את נפילתו של הנסיך לוקי, אל הקונדס והכְשפים, בני. היום, בשעה 04:00 לפנות בוקר, התבשרתי בנורא מכל- איבדתי את ילדי האהוב.
לא הרבה יודעים, אך אני סבור שלוקי היה רוצה שתדעו- לוקי היה מאומץ. אימצתי אותו מיוטנהיים בליל הקרב הגדול. הוא בנו הביולוגי של לאופי, אבל לאופי מעולם לא היה אביו. הוא נטש אותו בהולדתו, זנח אותו ולא רצה אותו כבן. וגם אני... עשיתי את אותה הטעות... כמעט, ויתרתי עליו; התחרטתי על כך שאימצתי אותו, שהצלתי אותו... כעת אני מתחרט על כך שלא ביליתי אתו יותר, שלא הקשבתי לו, שלא לקחתי אותו ברצינות... רק אתמול הצלחנו להסתדר. לרגע הכל היה מושלם- משפחתנו התאחדה והייתי קרוב אליו יותר משהייתי בשנים האחרונות- ואז הרגע הזה... הסתיים... אפילו לא הספקנו להפרד...
לוקי תמיד היה רגיש, יפה, חכם, אדיב, וכיאה לאל קונדס- גם מצחיק, ערמומי ובדרן.
קסמיו התעלו על כל דמיון והיו עוצמתיים ומרהיבים ביותר, ולמרות העוצמה הרבה, הוא תמיד היה שקול ולא נתן להם להשתלט עליו.
הוא היה גומר שישה ספרים בשבוע...
לוקי היקר שלי- הלכת למקום שאני לא יכול לבוא אחריך אליו...
הסיפור שלך לא היה צריך להגמר מוקדם כל כך...
אינני יכול לדמיין את חיי בלעדיך. אתה הכנסת אור ושמחה וצחוק לבית הזה, ולממלכה כולה. תמיד היית מותח אותנו, ומצחיק אותנו, ויחד אתך לא היה רגע משעמם.
'לצחוק זה חינם, זה כיף, וזה אפילו בריא'- נהגת לומר. כרגע אני לא מוצא את הצחוק כלל וכלל- איך בכלל אוכל לצחוק בלעדיך?
אני הספדתי את אמי ואת אבי, אך מעולם לא חשבתי שאצטרך להספיד את אחד מבניי...
הראו לקרוביכם שאתם אוהבים אותם, תהנו מהחיים היום- אתמול כבר עבר, ומחר... עלול לא להגיע כלל...
אני אתגעגע אליך כל כך, לוקי, אני כבר מתגעגע..."