Chapter 5 - Runaway

2.5K 80 36
                                    

הרגשתי מישהו דופק על כתפי, התעלמתי והמשכתי לישון, הרגשתי שוב שמישהו נוגע בכתפי והרמתי את ראשי בעייפות ועצבים, ראיתי מולי את אריאל,

"היי" לחש והתיישב לידי "ממ" המהמתי והנחתי שנית את ראשי על השולחן והוא הוציא את אחת האוזניות מאוזניי ושם אותה באוזנו.

הוא ידע שאני לא רוצה לדבר, הוא הבין אותי אז הוא הניח לי לנפשי ואני שמחה שהוא לא חקר אותי על מה שקרה בארוחת הצהריים.

צחקקתי ובדיוק התחיל השיר 'Runaway' שיצא לא מזמן ומאז אני לא מפסיקה לשמוע אותו.

"מה זה השיר הזה?" שאל בפרצוף מוזר והסתכלתי עליו בשוק "תגיד לי אתה רציני? זה שיר אחד המושלמים" אמרתי בדרמטיות יתר וצחקנו, הנחתי את ראשי על כתפו והקשבנו בשקט לשירים, לא שקט מביך, שקט נעים ורגוע,

הרגשתי ששום דבר לא יכול להפריע לנו, עד שנשמע הצלצול הרועש בכל בית הספר והרמתי את ראשי מכתפו והוא הוציא את האוזנייה מאוזנו והגיש לי אותה, חייכתי אליו ולקחתי אותה מידו והחזרתי אותה לאוזני והמשכתי לשמוע עוד שירים.

הוא הלך לשבת במקומו וחייך אליי, החזרתי לו חיוך קטן והסטתי את מבטי לכיוון הטלפון שלי, העברתי שירים בלי סוף עד שמצאתי שיר שאני אוהבת.

ילדים התחילו להיכנס לכיתה בדיבורים רועשים והתיישבו במקומם, ביניהם דניאל נכנס לכיתה כשעל פניו יש הבעה לא מובנת,

הוא התסכל עליי ובהה בעיניי, הוא התקדם אליי כשהוא לא הורס את קשר העין ויושב לידי בכחכוח גרון, הוא הסתכל עליי וסובבתי את מבטי לקדמת הכיתה, מחכה נואשות שהמורה תיכנס והרגשתי את מבטו עליי, שורף אותי מבפנים.

חלק גדול מהכיתה הסתכלו עלינו והתלחששו ביניהם, גלגלתי את עיניי וניסיתי להתעלם מהדיבורים והמבטים השופטים.

הרגשתי חנק בגרוני וגמעתי את רוקי בקושי, הרגשתי עצבנית ורגלי התחילה לרעוד מתחת לשולחן.

אריאל הסתכל עליי והבין שמשהו לא בסדר, הוא שלח לי מבט של 'לבוא?' והנדתי בראשי לשלילה, אני רק צריכה ללמוד לשלוט בעצמי, זה הכל.

המורה הגיעה ובאותו רגע ככ רציתי ללמוד אזרחות רק כדי לא להתעסק בדניאל, הוא ככ עלה לי על העצבים, נשמתי מנסה לרסן את עצביי, הסתרתי עם שיערי את האיירפודס והפעלתי שירים שירים אבל יחסית כדי שאוכל לשמוע את המורה.

היא התחילה ללמד ואמרה לנו להוציא מחברות ולהתחיל להעתיק, הוצאתי את המחברת מהתיק שלי והתחלתי לכתוב בהשקעה ולקחתי לעצמי את הזמן, לא היה לי כוח להעתיק אבל ידעתי שאני חייבת.

הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס והרגשתי דחף להיכנס לגלריה ולהכאיב לעצמי עם תמונות של ההורים שלי, אלוהים אני ככ רוצה שהם יהיו עכשיו לידי, גם עם זה רק לדקה, אני אנצל את השישים שניות כדי לומר להם כמה אני אוהבת אותם ומחבקת ומנשקת אותם, אבל לא הספקתי, כי לא ידעתי מה הולך לקרות באותו לילה מזדיין.

רק אתה ואניWhere stories live. Discover now