כעבור שנתיים
סיימנו ללמוד.
אני תיכף מתגייסת, ודניאל כבר התגייס.
נפרדנו.
חזרנו.
נפרדנו.
חזרנו.
וככה זה המשיך עד שהחלטנו לסיים את זה ולנתק את הקשר.
הצבא הקשה על שנינו, הוא כמעט ולא ענה לי ואני תמיד רציתי לשמוע את קולו ולהיות קרובה אליו.
הקשר שלנו היה בריא וכמעט לא רבנו, דגש כל הכמעט.
אני מתגעגעת אליו, ולא יודעת מה הוא עושה היום, איפה הוא משרת ואם יש לו מישהי אחרת.
נפרדנו רשמית כשהוא התגייס, לא יכולנו להתמודד עם המרחק. זה שיגע את שנינו. במיוחד אותו.
"אנחנו לא נהיה ביחד לתמיד, נכון?" קולי רעד, לא יכולתי להוריד את מבטי ממנו, וראייתי הפכה מטושטשת.
"אני מצטער" אמר ועלה לאוטובוס לכיוון העיר שבו הבסיס שלו. עוזב אותי בגלל שלא יכל להתמודד עם מערכת יחסים משלט רחוק.
"את בסדר? את חולמת בהקיץ" דנה הקליקה עם אצבעותייה מול פניי בניסיון להעיר אותי מהמחשבות הקודרות על השיחה האחרונה שדניאל ואני קיימנו. כשנפרדנו.
"מה? אה כן כן, סתם חשבתי מה להזמין" כחכחתי בגרוני והעברתי את מבטי על התפריט, למרות שלא היה לי תיאבון כלל. כמו שלא היה לי בחודשים האחרונים מאז שדניאל עזב אותי.
רזיתי די הרבה, אך לא בצורה מוגזמת. אני לא מסוגלת כמעט לאכול כלום. הוא תמיד אהב להזמין לי אוכל ואז לשים על בטני ראש ולדמיין שאני בהריון.
מה שהוא לא ידע, זה באמת שהייתי.
קצת לפני שנפרדנו, התשכרנו באיזה בר קרוב לפנימייה ושכבנו ושכחתי לקחת גלולות והוא לא שם קונדום.
קרה מה שקרה ונכנסתי להריון, לא סיפרתי לו כי פחדתי. פחדתי שיעזוב אותי בגלל ההריון למרות שבכלל לא היה מודע אליו.
אבל הוא בכל זאת עזב אותי, ואני עברתי הפלה טבעית שכמעט סיכנה את חיי.
והקטע הכי עצוב, לא הייתי מסוגלת לומר את זה לבנות, ואין לי את ההורים שלי שיתמכו בי ויחברו את החלקים שנשברו בי כל כך הרבה פעמים שהם הצליחו להדביק ולגרום לי להרגיש כמו חדשה.
"אני אקרא למלצר" סיוון אמרה וחיפשה מלצר או מלצרית פנויים.
"היי, החלטתן מה אתן רוצות להזמין?" מלצרית חייכנית במיוחד הגיחה לשולחננו במהירות עוד לפני שסיוון הספיקה לקרוא למישהו.
"ה-היי, כן" נבהלתי וחייכתי אליה.
"אני אקח ספרייט ואת הסלט עם הגבינה המטוגנת בבקשה, ואם אפשר להקטין אני אשמח" הצבעתי על שם הסלט המסובך בתפריט והיא הנהנה ורשמה את הזמנתי בפנקס.
דנה, סיוון וניה, בת הזוג הנחמדה של סיוון מסרו גם הן את הזמנותיהן בזמן שאני שקעתי בנוף ומוחי היה במקום אחר, והמקום הזה נקרא דניאל מזרחי.
אלוהים. אני רוצה לחזור לביתי, לישון ולעולם לא לקום יותר. אני לא מסוגלת לשאת את זה יותר.
הרגשתי גוש מחניק בגרוני והתקשתי לבלוע אותו ביחד עם הדמעות הצורבות. אני בטוחה שהוא עכשיו מבלה לו עם חבריו, או יותר גרוע, עם מישהי אחרת.
צמרמורת עברה בי רק מהחשבה הזאת.
אחרי שסיימנו ללמוד כל אחד חזר לביתו, אני חזרתי לביתי שגרתי בו לפני שעברתי לפנימייה למרות שהתנחלתי כל הזמן אצל דניאל, וכך גם הוא.
דנה ואני התחברנו אל ניה כמעט מיד, והיא הפכה לצלע הרביעית בחבורה שלנו.
"אז.. מה חדש?" ניה שאלה בחיוך ועינייה היו עצומות, היה בזה משהו מיוחד. יש לה עיניים מלוחסנות בצבע שחור וברגע שהיא מחייכת עינייה נעלמות. היופי שלה היה מיוחד.
הרמתי את כתפיי בחוסר אכפתיות "לא הרבה. האמת שאני אמורה להתגייס עוד חודש, באוגוסט" אמרתי והתעסקתי בשקית המלח הדקיקה שמצאה את עצמה בין אצבעותיי.
"קניתי עוד מיליון ואחת ספרים, וקראתי כמעט הכל" אמרתי בסרקסטיות. אבל האמת שאני באמת צריכה עוד ספרים, כמעט סיימתי לקרוא את כל מה שהיה לי בספרייה הענקית שלי.
חיוך רחב התפרס על פנייה והיא צחקה, צחקתי איתה גם כן ותהיתי אם זה היה צחוק אמיתי או מזויף. אני מזייפת את כל האישיות שלי מאז שהוא עזב.
לא יכולתי לחייך יותר, אז זייפתי את חיוכי.
לא יכולתי לצחוק יותר, אז זייפתי את צחוקי.
לא יכולתי לאהוב יותר, אז זייפתי את אהבתי.
אני לא יכולה יותר לעשות כלום, אז אני מעמידה פנים בתקווה שמתישהו זה יהפוך לאמיתי, אך התקוות הן לשווא.
YOU ARE READING
רק אתה ואני
Romanceדין אזולאי - היא בת יחידה וגילה הוא 17 בכיתה י'א שעוברת לפנימייה לאחר שהוריה נהרגו בתאונת דרכים, ילדה רעה ששמה זין על כולם ועושה מה שבראש שלה. דניאל מזרחי - הבאד בוי של הפנימייה שכל הבנות נופלות לרגליו, נער בן 17 בכיתה י'א שלא אכפת לו בכלל מכלום, בק...
