"אתה בסדר?" ג'וש הסתכל עליי במבט של דאגה "לא" עניתי בחדות "אל תשאל אותי, היא זאת שצריכה עזרה ותמיכה כרגע. ככה לחזור לבית של מי שניסה לאנוס אותך" הוספתי כשאת הסוף אני ממלמל לעצמי באנחה. סטפני יצאה מהחדר, כנראה הקשיבה לעצתי והלכה לדבר עם איב "תקשיב.." הוא התחיל לדבר אך אני סובבתי את גבי אליי, לא מוכן לשמוע אותו מנחם אותי על דברים שאני אשם בהם.
"אל תראה מפורק מידי, זה ישבור אותה" ג'וש אמר ויצא מהחדר "אבל אני לא רוצה לשים מסיכות לידה, אני לא אשקר לה" לחשתי לו תשובה שהוא לא שמע, בהיתי בתקרה במשך כמה שניות עד שהחלטתי להתלבש ולדאוג טיפה לעצמי בזמן שאני הולך לדבר איתה שוב והפעם נורמלי.
אחרי שגילחתי את עצמי, התקלחתי ושמתי בושם מצאתי את עצמי עומד מול הארון ומתלבט איזה בגד ללבוש "מה היית הכי אוהבת, אהובתי?" שאלתי כאילו אליה, בשבוע האחרון התפתח אצלי מנהג לדבר איתה כאילו היא כאן מוגנת ומרגישה בטוחה, כאילו היא לא צריכה הגנה ממני "חולצה שחורה וג'ינס שחור? אחלה רעיון" המנהג הזה גרם לי להפסיק לעשן כי דימיינתי אותה נועצת בי את המבט שהיא תמיד עושה כשהיא לא מרוצה או כשהיא מריחה עליי עשן סיגריות, כך גם הפסקתי לשתות.
היא לא יודעת כמה היא עזרה לי בכל הסיפור הזה של לנסות לכפר על משהו שבחיים לא עומד להתכפר "בחירה מעולה כמו תמיד" אמרתי כשהבטתי במראה ודימיינתי אותה מביטה בי במבט מרוצה מעצמה ומהסטייל שלה, נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיני, מכין ומרגיע את עצמי למה שהולך לקרות, הרגשתי את ידה על גבי, מנחמת.
"תודה" לחשתי לה והלכתי אליה, אך הפעם אליה האמיתית "איב אני יכול להכנס?" דפקתי על הדלת ואמרתי כדי להזהיר אותה, שלא תפתח לי ותצפה לשם או משהו "כן" קולה היה חזק יחסית והנחתי שהיא ממש קרובה לדלת, פתחתי אותה "לפני שאתה מתחיל לדבר אני רק אומרת שבאתי לפה בתור הזדמנות אחרונה בשבילך, הבנת?" היא אמרה בנוקשות ואני הנהנתי במרץ "באתי רק לבקש סליחה ולהגיד לך שאני אביא לך כסף כדי שתוכלי להרגיש עצמאית וכל זה" אמרתי בשקט והיא הנהנה פעם אחת "תודה" אמרה "וכבר אמרתי לך לגבי זה שאני כנראה לעולם לא אסלח לך, אני יכולה לנסות אבל זה כנראה לא יקרה ובמיוחד לא בזמן הקרוב" הוסיפה את מה שכבר ידעתי.
חייכתי אליה חיוך קטן ומצמצתי כמה פעמים כדי להעלים את הדמעות "אם את צריכה משהו תגידי לי" הסתובבתי והלכתי בלי לחכות לתשובה "ג׳וש יביא לך כסף עוד מעט" הקול שלי יצא חנוק כשאמרתי לה בזמן שהדלתות של המעלית נסגרו, שמעתי אותה ממלמלת משהו אך לא הבנתי מה.
"אני יוצא לקצת זמן לנסיעה, תדאג שג'וש יעביר לאיב משהו כמו 500 דולר טוב?" אמרתי לאחד השומרים שנכנס למעלית בזמן שאני יצאתי, הוא הנהנן פעם אחת ואני סימנתי לו עם הראש תודה והלכתי למקום של המפתחות לרכבים, בחרתי BMW שחורה כהה ויצאתי לחניה שלה, כבר שבוע שלא יצאתי החוצה ככה שברגע שיצאתי מהחניה אור השמש סינוור אותי כל כך שהייתי צריך לעצור בצד ולהתרגל לאור השמש ולא לאור אלקטרוני של מנורה.
כעבור עשר דקות כבר הייתי על כביש מהיר מחוץ לעיר, נוסע על המהירות הכי גבוהה שהמכונית נתנה לי ונהנה מהרוח המפזרת את שיערי, אם זה היה הגיוני הייתי עוצם את עיניי אבל אין לי משאלת התאבדות למרות שהרגע הזה ממש דרש עצימת עיניים.
צילצול פלאפון קטע את הרוגע שלי ואני הבטתי בצג, ג'וש "מה?" שאלתי בשניה שעניתי "תגיד לי אתה נורמלי?! חמש מאות דולר??" הוא צעק "אני רוצה שהיא תוכל להרגיש חופשיה ולקנות לעצמה מה שבא לה בלי ליהיות תלויה בי.." אמרתי במשיכת כתפיים למרות שהוא לא ראה "אתה לא נורמלי" הוא ענה לי באנחה אך שמעתי אותו סופר מזומנים "תודה" אמרתי לו וחזרתי להביט בנוף, מחכה לשמוע את צליל הניתוק "איפה אתה?" גילגלתי עיניים, כנראה שקט לא יהיה לי "בסיבוב" הוא המהם כמאשר לי "תהנה" אמר "אל תחזור עוד הרבה זמן, אתה לא עבדת שבוע אתה צריך כבר לחזור לעבודה" הוא הוסיף ואני הפלתי את הראש אחורה על המשענת.
"כמה דקות ואני מסתובב, שים לה את הכסף על השולחן אצלה או על המיטה" אמרתי והוא מילמל משהו כמו סבבה וניתק, לא שמעתי ולא היה לי אכפת מה באמת אמר פשוט בהיתי בנוף העובר מולי, על הכביש הרץ מתחת לגלגלים של המכונית, לעננים שלא משנה מה בקושי זזים ובשמש השוקעת בצידי הדרך.
נהנתי מכל זה לעוד כמה דקות שקטות ומהירות ובפתאומיות הסתובבתי, נוסע חזרה הביתה, להמשך העבודה, לג'וש ו.. לאיב, אותם הנופים חלפו לעיני רק כיוון ההפוך ואני נהניתי מהם לעוד עשרים דקות עד שפניתי ונכנסתי לעיר, הנוף השתנה לגמרי לבניינים ופארקים וכמובן מלא ילדים ואמהות שרצות אחריהם כדי שלא ירדו לכביש או יפלו, כמה בני נוער הסתובבו בקבוצות קטנות ותקעו מבטים אחד בשני, צחקו ואפילו אחד נפל.
באחת מהקבוצות היו שניים שהיה כל כך ברור שלשניהם יש קראש אחד על השני שרציתי לצאת אליהם ולדחוף אותם אחד על השני ולצרוח להם באוזן "די זה ברור שאתם מאוהבים, כולם יודעים את זה זה לא יפתיע אף אחד אם תצאו מהארון ביחד!" אך כמובן שלא עשיתי את זה ורק נסעתי לידם והמשכתי לכיוון הבית שלי, בכוונה עושה עיקוף גדול כדי להתעכב קצת ומשתעשע ברעיון של לעשות עוד סיבוב קצר, העיקר לא ללכת לעבוד.
אך ההיגיון והחובה הכריעו אותי לבסוף והתחלתי להתקדם לכיוון החניה, עושה את זה איטי מהרגיל ובודק פעמיים שזאת החניה הנכונה ושחניתי בדיוק ולא בערך או שיצאתי מהקווים "יאי" מילמלתי לעצמי באנחה מאוכזבת "הגיע הזמן לעבוד" כמעט גילגלתי עיניים לעצמי, גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח לגרום לעצמי להישמע נלהב לגבי זה.
גררתי את הרגליים שלי לכיוון הדלת ועליתי במדרגה שמובילה אליה, נכנסתי והלכתי ישר למשרד, לא אומר שלום לאף אחד ולא מודיע לג'וש שחזרתי הביתה, פתחתי את הדלת של המשרד וכמעט עפתי אחורה מכמות הדפים הא נורמלית שעמדה על השולחן ומכמות הצפצופים שבקעו מהמחשב אין לי כוח לזה באלוהים חשבתי לעצמי, מותש אך עדיין הלכתי והתיישבתי בכבדות על הכיסא, מתחיל לעבור על הניירת ולענות על מה שאני יכול ולא בנוי על ניירת אחרת שעדיין לא הגעתי אליה "תביאי לי קפה או משהו חזק אחר" אמרתי למזכירה שלי תוך כדי שעבדתי, לא עצרתי ליותר משניה לחשוב על משהו או להיזכר איך מנסחים את זה נכון ואיך אומרים מילה מסויימת ששכחתי.
"תודה" אמרתי למזכירה שהניחה לידי את הקפה בלי שהפסקתי לעבוד ובלי להרים את עיניי לרגע מהדף "ברור! אם אתה צריך עוד משהו אני אשמח לעזור, רק תפנה אליי!" אמרה בהתלהבות ואני הנהנתי בהיסח דעת, היא הבינה את הרמז ויצאה אך עוד לפני שסיימה לסגור את הדלת אחריה הגיע "תגיד לי אתה נורמלי?!"
YOU ARE READING
אני לא שלך- גמור
Romanceמה יקרה אם היא- מישהי תמימה אבל שיודעת לעמוד על שלה ולא נותנת לאף אחד להכתיב לה מה לעשות, תיפגש איתו- ראש המאפיה הגדולה בעולם שלא מקבל את המילה לא וסטוצ'יונר מפורסם באמצע שהוא מנסה להרוג מישהו שבגד בו וגילה לאויביו סודות עליו ומה יקרה אם היא תחליט...
