אני לא שלך- גמור

פרק 10

נ.מ דין-

הנסיעה עברה בשקט לכמה דקות ואז כאילו היא פתאום נזכרה במשהו היא הזדקפה "תגיד, לא הייתי עם מגבת בזמן ההוא לפני שנרדמתי?" שאלה ואני ניסיתי בכוח לא להזכר בזה כדי שלא תפחד מהעיניים שלי שוב "כן" עניתי בפשטות "אז איך בדיוק" שיעול "קמתי עם פיגמה היום?" הסתכלתי עליה וראיתי שהיא לא מסתכלת עלי אלא על הדרך "אמרתי לאחת העוזרות להיכנס להלביש אותך" אחרי שהפלת את המגבת ממך בזמן השינה- כמובן שלא אמרתי את זה כי הייתי נרצח ומרגיש רע עם עצמי אפילו שברגע שקלטתי את זה לא הסתכלתי וישר קמתי והלכתי. 

היא הנהנה "תודה" היא אמרה "מה?" פערתי עיניים "איב בכבודה ובעצמה אמרה לי תודה? למה זכיתי בכבוד הזה?" היא גילגלה עיניים ואני הידקתי את ליסטי, כשהייתי קטן לימדו אותי לא לגלגל עיניים ומאז זה משגע אותי אנשים שכן אבל אני מתעלם לרוב  "תודה שלא הסתכלת" היא אמרה בביישנות "אני מכירה הרבה אנשים שהיו מסתכלים" היא הרימה את מבטה אליי וראיתי בעיניים שלה רגש שלא ראיתי אצלה אף פעם, כבוד.

משכתי בכתפי וחזרתי להסתכל על הכביש "אנחנו עוד שניה מגיעים אז רק שתדעי שלא אמרתי שאני זה שמאשר לך אז את מוזמנת להחליט איזה סיפור כיסוי את רוצה" דאגתי לזה שזה יראה כאילו אמא שלה אישרה את זה ובדרך עשיתי מחקר יותר מעמיק עליה, גיליתי הרבה דברים לא חשובים אבל דבר אחד שגיליתי עיצבן אותי כל כך שהלכתי להתאמן פעם חמישית באותו יום, גיליתי שהיא בתולת שפתיים.

היא הנהנה וחזרה להסתכל על הרחוב "תוריד אותי פה" אמרה לפתע "ואתה תצטרך להגיע כמה דקות אחרי ולהיראות כרגיל" עצרתי בצד מופתע "למה?" שאלתי "כי זה יהיה חשוד אם נגיע ביחד, גם ככה זה יהיה חשוד ששנינו חוזרים באותו יום-" "שניה אחת" קטעתי אותה "למה את חושבת שאני לא הלכתי לבית ספר?" היא משכה בכתפיה וירדה מהרכב "בי" סגרה את הדלת והתחילה ללכת, היא ירדה כמה רחובות ליד הבית ספר ולפי הקצב שלה יקח לה זמן, החלטת ללכת לקנות לי משהו לאכול במקדונלס.

נ.מ איב-

אחרי שראיתי אותו נוסע התחלתי ללכת מהר, לא רוצה לאחר, הוא באמת לא הבין שאם שני אויבים היו מגיעים ביחד זה היה יוצר שאלות? 

אחרי כמה דקות הייתי באזור בו ירו בי ברגל והמחשבה על בריחה עלתה במוחי והרגל התחילה לפעום בכאב קטן, כאילו היא נזכרת במה שקרה אפילו שהיא מתחילה להבריא וכבר לא כואבת, עד כמה הוא עשיר מאחד ועד להצליח לגרום לפצע מכדור תוך שבועיים לעבור? כנראה שלב לפני הלגרום לפצע לעבור כי הוא לא עבר לגמרי, תשע מתוך עשר, יפה לו.

הגעתי לבית ספר והרגשתי מבטים רובם כנראה חושבים שאני תלמידה חדש אז התעלמתי והלכתי ללוקר, הצלצול נשמע ואני מיהרתי לכיתה עם הספרים בידי "אוו תראו מי חזרה!" מישהי אמרה "מי את?" שאלתי, באמת לא זוכרת "חזרת טיפשה או מה? או שפשוט נמחק לך הזיכרון.. זה גם יכול ליהיות" היא דיברה כאילו היא מדענית ומדברת לעצמה תוך כדי חשיבה"את באמת לא זוכרת את היום הראשון ללימודים?" אה זאת מי שחושבת שהשולחן שייך לה! "אני זוכרת מה שצריך לזכור ולא, לא זכור לי שום דבר מיוחד" אמרתי וחיפשתי מקום פנוי, השולחן האמצעי תפס את עיני והחלטתי להחזיר נקמה על זה שהיא מעצבנת ולשבת שם.