Jikook- Behind The Gates- מבעד לשער

פרק 2

הם המשיכו ללכת ביחד, מתישבים על הספסל הראשון שראו ונקלט בעין. "אומה אני רוצה שתקני לי מים" ג'ימין ביקש. "טוב, אתה רוצה לחכות לי פה ואני אלך לקנות לך?", "אבל תבואי מהר, אני לא רוצה להיות בחושך פה לבד". "אם אתה רוצה שאני אלך לקנות לך לשתות, אתה מחכה לי כאן ולא קם עד שאתה רואה אותי". "טוב בסדר, אבל תבואי מהר", ג'ימין אמר. "בסדר" גי ארה אמרה והתרוממה מהספסל, מנופפת לבנה לשלום. "תחכה ואל תקום", היא אמרה והזהירה שוב, מסתובבת ומתרחקת, נותנת לדמעות לפרוץ מעינייה, שמחה על כך שהקטן לא הבחין בדמועותייה.

גי ארה התקדמה לעבר החנות אך במקום להיכנס אל תוך החנות היא התקדמה לעבר החנות אך היא המשיכה קדימה אל מאחורי החנות.

"רק דבר אחד אני מבקשת ממכם", "דברי", "אל תפגעו בבני הקטן" גי ארה אמרה אל שני הגברים שעמדו מולה כרגע.

ג'ימין המשיך לשבת על הספסל והמתין לאימו שצריכה לחזור, אך לשווא, היא עדיין לא חזרה. ג'ימין בן ה 6 הניח את ראשו על הידית של הספסל, מחליט לתפוס תנומה קצרה עד שאימו תחזור.

כשג'ימין התעורר, הוא התעורר לקולות רעשים של סירנות משטרה ופחות מדקה הוא פקח כבר את עיניו. מביט בשני שוטרים עם פנים עדינות, מביטות בו. "אתה פארק ג'ימין?" השוטר הצעיר יותר שאל. "איפה אמא שלי?" הוא שאל, לא מקשיב בכלל לשאלתו של השוטר. "אני קודם כל רוצה שתגיד לי אם אתה הוא פארק ג'ימין" השוטר חזר שוב על מה שאמר לפני כן. "כן" ג'ימין אמר בהנהון, מאשר את שאלתו של השוטר. "טוב, אני רוצה שתבוא איתנו, אנחנו נספר לך על אמא שלך", "מה קרה לאמא שלי?", הוא שאל את אותו שוטר נחמד שפנה אליו בצורה עדינה ונעימה. "בוא" הוא הושיט לו את ידו ונכנס איתו ביחד לרכב המשטרה.

וכך בעצם ג'ימין הגיע לפנימיה, יודע שאימו אינה עוד בחיים. את הזכרון הזה הוא הכי זכר למרות שהיה ממש ילד והזכרונות לא תמיד הכי חזקים. אבל את הזכרון הזה הוא לא ישכח.
ואת גורל אביו... הוא לא ידע. אבא שלו לא היה כלל בבית, הוא לא עזר לאימו כלל לגדל אותו, הוא לא ידע כיצד אביו בכלל נראה והוא גם לא ממש זוכר מתי הפעם האחרונה בה הוא פגש בו. והאמת שג'ימין כלל לא התעניין בו כרגע. אם אבא שלו לא מעוניין להכיר אותו, או לפגוש בו, הוא יתנהג באותה הדרך בה מתנהגים אליו.

כשג'ימין הגיע לראשונה לפנימיה, הוא לא דיבר עם הילדים בפנימיה. הוא כן שאל אותם איך קוראים להם, מה הם אוהבים לעשות, לשחק או לאכול.. אבל חוץ מזה לא משהו מיוחד. הוא היה גם מדליק משחק איתם מדי פעם, לא יוצר דו שייח יותר מדי. הוא סיפר קצת על עצמו וזהו, לא ממש מגיע למצב בו הוא מבלה איתם את רוב שעות היום או משהו בסגנון.

בחדר בו ג'ימין ישן, ישנו איתו עוד שני ילדים שביו בערך בגילו. מידי בוקר בשעה 8:00 הם יוצאים מהפנימיה במספר הסעות שהיו מגיעות או לבית הספר או לגני החובה. ילדי גן החובה לא היו ביחד במבנה של אלה בבית הספר. מבנים שונים.

ג'ימין לאט לאט התרגל לשגרה, הוא לא היה מתנגד לשום דבר, הוא היה מקשיב למה שהאמנות או המדריכות אומרות כמו ילד טוב. כשהוא לא היה מבין למה משהו הן היו מסבירות לו בחום וברוגע. מעולם הוא לא היה מתפרע או בוכה.
היו ילדים שלפעמים היו בוכים בלילה או בכללי כי הם מתגעגעים להורים שלהם. אך ג'ימין קיבל את המציאות איך שהיא, בלי לגרום למלא צרות או בעיות סביבו.