עבר שבוע מאז שג'ימין הגיע לפנימייה, שבוע בו הוא התרגל לחייו שנכנסו כבר לשגרה.
זה היה בזמן שג'ימין ושאר הילדים נכחו בחדר האוכל. ג'ימין הביט באומנת הראשית שנכנסה לחדר האוכל עם ילד קטן ותיק ירוק קטן וחמוד לגבו. "ילדים, אני רוצה את תשומת הלב שלכם אלי לכמה רגעים" האומנת אמרה וכעבור כמה רגעים כבר כל העיניים הופנו אליה ואל הילד הקטן שעמד מאחוריה. "אתה רוצה להציג את עצמך? או אני?" היא שאלה את הילד הקטן שמאחוריה. "אני רוצה להציג את עצמי" הוא אמר וצעד צעד אחד קדימה, מביט בילדים שהיו בערך כבני גילו, יושבים על הכסאות כשהם צמודים לשולחנות וחלק מין הצלחות כבר ריקות. דממה שררה בחדר האוכל ורוב הילדים המתינו למוצא פיו של הקטן החדש.
"אני ג'ון ג'אנג קוק, אני אשמח שתקראו לי ג'אנגקוק" הקטן אמר וצעד צעד אחד אחורה, נעמד לצידה של האומנת. האומנת סימנה לילדים לעמוד בשורה וכל אחד יציג את עצמו. הילדים התרוממו מהכסאות שלהם וניגשו לעמוד בשורה וג'ימין עשה כמו שאר הילדים, עומד לצידם ושומע התלחששויות מכמה ילדים. "אני רוצה בצד הזה, אתה תעמוד פה", הם המשיכו להתלחשש וג'ימין חייך. הוא לא ממש שם לב ליד מי הוא עומד וזה גם לא מעניין אותו, הוא לא ממש יחס לכך חשיבות.
ג'ימין הביט בילד הקטן עם התיק הירוק והמבט נמשך ונהיה ארוך יותר. ג'ימין הבחין בכך, הוא הבחין בכך שהילד החדש מביט בו גם כן עם מבט ארוך וחיוך קטן על פניו. ג'ימין החזיר לו חיוך והזיז את מבטו מג'אנגקוק, הוא מעולם או יותר נכון מאז שהוא הגיע לפנימייה, הוא לא זוכר שהוא הקדיש מבט כל כך ארוך למישהו. אבל אל ג'אנגקוק.. הוא פשוט הביט בו בחיוך.
"אחד אחד יגיד את שמו ויציג את עצמו בפני ג'אנגקוק, נתחיל מצד שמאל". וכך ילד ילד, הציג את עצמו ואמר שלום לחדש. תורו של ג'ימין הגיע, והוא כמו כולם צעד צעד אחד קדימה והציג את עצמו בפני ג'אנגקוק. אומר את שמו בקול כדי שגם שאר הילדים יוכלו לשמוע אותו, אך משהו מוזר היה קצת בקולו. "אני פארק ג'ימין, נעים להכיר אותך ג'אנגקוק". כשג'ימין אמר זאת משהו היה שונה מעט. רק אומנות מסוימות שמו לב לכך. כשג'ימין אמר את שמו של ג'אנגקוק, הוא לא אמר ג'ון ג'אנגקוק, הוא אמר 'ג'ון ג'אנגקוק-י'. אבל האומנות רק חייכו. "נעים להכיר אותך פארק ג'ימין".
שוב. חיוך נוסף נמרח על שפתיהם של האומנות. 'ג'ימנ-י' ולא ג'ימין.
ג'ימין חייך והרכין את ראשו, מרגיש נבוך כרגע למול הילדים ולמול ג'אנגקוק.
"אני רוצה להיות חבר שלך", קולו של ג'אנגקוק נשמע, מכוון עדיין אל פארק ג'ימין. "אני אשמח", ג'ימין אמר וחזר למקומו.
ג'ימין נכנס לחדר שלו ועלה על המיטה שלו, הוא היה עייף עוד מהיום בגן ומחר הוא גם צריך ללכת לגן.
הדלת נפתחה וג'אנגקוק נכנס. "אני אשן בחדר הזה" ג'אנגקוק אמר והצביע על המיטה הריקה שהייתה בחדר כשהוא מדבר אל האומנת שעומדת לידו. "בסדר, בוא אני אראה לך את החדר" האומנת אמרה וסגרה אחריה את הדלת. ג'ימין כיסה את כולו בסמיכה ועצם את עיניו, רוצה לנוח צהריים.
ג'אנגקוק הביט סביב, מביט בחדר שהיה די גדול, היו שם שלוש מיטות שהיו תפוסות המיטה אחת נוספת שהיתה ריקה ובה הוא הולך להשתקם. ליד כל מיטה היתה שידה קטנה וארון עם שתי דלתות. "כאן תניח את הדברים שלך" האומנת אמרה ופתחה את הארון, מסדרת את בגדיו של הקטן בפנים ומניחה את החפצים הבודדים על השידה הקטנה, ואת חלקם היא הניחה במגירות של השידה.
לכל חדר הייתה אומנת שהיא תמיד הייתה דואגת שהכל יהיה בסדר איתם, היא זאת שעוזרת להם בבוקר להתארגן ולקום בבוקר. היא זאת ששמה להם את האוכל בתיק לגן, יודעת מה הם אוהבים בכריך לאכול, בודקת שהם עולים להסעה עם שאר הילדים והיא לא היתה זזה ממקומה עד שהיא היתה רואה שההסעה נסעה. היא היתה שואלת אותם שלומה כשהם חזרו מהגן והיא מקשיבה להם, לכל מה שיש להם להגיד, לכל החוויות שהיו להם בגן עם מלא סבלנות, ולפעמים היא באמת היתה זקוקה לדבר הזה. היא זאת שדואגת שלא יחסר להם כלום, מנסה למלא את המושג 'אמא' למרות שלעולם לא תיהיה התחליף לכך.
היא גם זאת שדואגת שהם יאכלו ארוחת בוקר לפני היציאה לגן, היתה בודקת שהם אכן אכלו את האוכל בגן, ודואגת גם שהם יאכלו ארוחת צהריים וערב, דואגת ובודקת שאף אחד לא יציק להם בגן, דואגת שהם יתקלחו ויעלו לישון. עד עכשיו היא דאגה לשלוש ילדים אך היום ילד נוסף הצטרף אליה.
YOU ARE READING
Jikook- Behind The Gates- מבעד לשער
Romanceאורות בניין הפנימיה נראים למרחוק מבעד לסבח העצים, יוצרים מראה מפחיד יותר ממה שהמציאות מראה. הם נפגשים בשני מועדים שונים בחייהם, הפעם הראשונה היא כשהם בני ארבע. המועד השני הוא כשג'ימין יכניס אדם זר לחדרו שלא היה בחדרו לפני כן ולראשונה רואה את הפתק שע...
