My Good Half

פרק 3

*****דניאל*****
נכנסתי לדירה הקטנה והריקה שלי. לא היה בה שום הרגשה של משפחתיות וחום. לא היו שום תמונות על הקירות ושום חפצים שמעידים על אינטימיות או לפחות על בית. היה רק אותי ואת המזוודה הקטנה שלי.זה כל מה שצברתי ב24 שנים שבהן אני חיה.זה וצלקות. הפשטתי ממני את השמלה,הורדתי את האיפור, צחצחתי שיניים ונכנסתי למיטה. מחר אני צריכה לקנות בגד חדש והולם לכבוד העבודה החדשה שלי. שנתיים שלמות אני עובדת ולומדת בו זמנית כדי לממן את הלימודים לאדריכלות ועיצוב פנים. אני אוהבת את זה. בתור ילדה קטנה בבית האומנה דמיינתי איך כשאהיה אישה יהיה לי בעל שיאהב אותי, ואני אעצב לנו בית שיהיה חם ומשפחתי, בית עם מלא אהבה. ביום שני אני מתחילה לעבוד ״בבנייני סטורם״, אני יקבל פרוייקטים שאותם אני אצטרך לעצב ולהוכיח את הכישרון שלי. אני מחכה בקוצר רוח להתחיל, לבסס את עצמי בחיים החדשים שלי. פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שאני נרדמת עם תחושת תקווה וציפייה.

*****************

אני קמה ומחליטה ללכת לטייל במדרחוב גרפטון, אזור קניות רוחש והומה ששם אני אמצא לי שמלה יפה ואוכל ארוחה טובה. אני נועלת את נעלי העקב השחורות שלי עם ג׳ינס צמוד ומחמיא אבל גם נוח וטופ שחור מקושקש, קלעתי את השיער שלי לצמה ארוכה שמשתלשלת עד גבי התחתון. אני נוסעת לשם במכונית האהובה שלי-פוולקסווגן חיפושית אדומה. וכשאני מגיעה אני מתחילה להסתובב ולבחון בגדים. התקציב שלי מצומצם אז אני פוסחת על כמה חנויות שאני יודעת שהן יקרות וישר נכנסת לזארה, תמיד אני מוצאת שם בגדים יפים וזולים. מצאתי חצאית עיפרון שחורה וגבוהה וחולצה לבנה מכופתרת שאותה אני אכניס לתוך החצאית עם העקבים שעליי וזה יראה מושלם. אני משלמת ויוצאת, מרוצה מהקנייה שלי.
אני מתיישבת בבית הקפה וכשאני בוחנת את התפריט הטלפון שלי מצלצל, ״שלום״, אני עונה,
״שלום, אני מדבר עם דניאל פרו?״, קול זר שואל ,״כן,מי שואל?״ ,אני עונה בחשד, ״שלום דניאל,מדבר בן ג׳ורג׳. התקשרתי מטעם ״בנייני סטורם״,מחר את מתחילה לעבוד אצלנו והבוס שלי, ושלך ממחר, רוצה להיפגש איתך, כדי לדון איתך על ההעסקה שלך ולהסביר לך מה תצטרכי לעשות בעבודה.״
מוזר, אני כבר יודעת מה אני צריכה לעשות בעבודה וכבר הסבירו לי בראיון עבודה הכל. אבל אני לא מתווכחת, ״אוקיי,ומתי הוא רוצה להיפגש?״, אני שואלת בצייתנות.
״הוא יכול בשתיים וחצי אצלו במשרד. תגידי בקבלה את השם שלך וכבר יגידו לך לאן ללכת.״, האיש אמר בתמציתיות. הסתכלתי בשעון וראיתי שיש לי חצי שעה להגיע לשם, אין לי זמן לאכול אבל יותר גרוע מזה, היא העובדה שאני בכלל לא לבושה באופן ייצוגי והולם. אך אני לא מתכוונת להתווכח איתו, ״אוקיי, אני יגיע בשתיים וחצי״, אני אומרת,
״מעולה דניאל, הוא יחכה לך. להתראות.״, הוא מנתק עוד לפני שהספקתי לענות. אני יוצאת מבית הקפה ונכנסת למכונית שלי. למזלי, הנסיעה לשם קצרה ובשתיים ועשרים צעדתי לכיוון הקבלה. אמרתי את שמי והם אמרו לי לעלות לקומה 24 ושם המזכירה כבר תנחה אותי. ואו, קומה 24 חשבתי לעצמי, מרשים מאוד. עליתי במעלית וכשנכנסתי לקומה גם שם חיכתה לי מזכירה יפה וחייכנית, היא ליוותה אותי עד הדלת וכשנכנסתי וראיתי מי מחכה לי שם כמעט מעדתי, למזלי המזכירה עזרה לי להתייצב בחינניות ולאחר מכן יצאה מהמשרד.
הייתי בהלם, הסתכלתי עליו יושב על הכיסא, כולו מלא בביטחון עצמי שופע וחיוך יהיר מתנוסס על פניו. כשסיימתי לבחון אותו עברתי לעיניים השחורות והעמוקות שלו. ואז שוב זה קרה. הוא דיבר וכל השיערות שעל גופי סמרו, ״שלום לך דניאל.״, השם שלי בפיו נשמע כל כך מיני ואותם רגעים שחלקתי איתו באותו לילה בבר עלו לי. ידעתי שאני צריכה לעוף משם לפני שיהיה מאוחר מידי.