My Good Half

פרק 33

***ג׳ייק***
אני עומד מולה, השמלה הלבנה והארוכה מחליקה על גופה הרזה והחטוב, מחמיאה לקימורים שלה. לא האמנתי שאני אגיע לרגע הזה, שבו אני אסתכל לה בתוך העיניים היפות והאפורות שלה, ואחכה לרגע ששנינו נגיד, "כן.", ואני אוכל לנשק אותה, ולקחת אותה בזרועותיי, לא האמנתי שבזמן הקרוב אני אזכה לקרוא לה "גברת סטורם", ואפילו יותר טוב, "אשתי". אבל הנה אני עומד פה, בכנסייה היפיפיה והקטנה הזאת, דניאל עומדת מולי, מסתכלת אל תוך עיניי כשמבט מאושר ומלא אהבה משתקף בעיניה האהובות. אני מחזק אותה ושולח לה אהבה וניחומים עם מבטי, משרה עליה רוגע, מודע ללחץ שבטח אוחז בגופה, ללחץ שמסתחרר גם בגופי. הפחד אוחז בי, הפחד שמשהו יהרס, שבסוף היא תתחרט, תיקח צעד אחורה. משהו תמיד קורה, לי אין סוף טוב. תמיד משהו משתבש בחיים העלובים שלי, תמיד אני אהרוס הכל ואקח איתי את הכל לטמיון, לעזאזל. אבל דניאל היא הישועה שלי, היא החיים שלי. וכנראה מישהו למעלה החליט שאולי גם לי מגיע אושר ונחת. אני שומע את הכומר מברבר שטויות לידי, אך הדבר היחיד שאני יכול לעשות, זה להסתכל עליה, על דניאל שלי. כל כך יפה, המלאכית הפרטית והקטנה שלי. אני אוהב אותה, כל כך אוהב אותה שהדבר היחיד שיכול למלא לי את המחשבות זאת היא, הדבר היחיד שיכול למלא לי את החלומות זאת היא, והדבר היחיד שיכול למלא לי את הפחדים זאת היא. כי היא הדבר היחיד שאכפת לי ממנו, היא הדבר היחיד שיכול לברוח לי מבין האצבעות, בה אני לא אוכל לאחוז ולהכריח אותה להישאר לצידי, היא יכולה לקום ולברוח, לעזוב אותי בריקנות שלי. אבל היא בחרה שלא, היא בחרה לעמוד פה מולי ולהתחתן איתי, לקשור את חייה בחיי לתמיד, למרות הריבים, הבעיות והקשיים, היא בכל זאת פה,מתכוונת להישאר לתמיד. ואז הכומר מסיח את דעתי ואומר,"דניאל פרו, האם את לוקחת את האיש הזה, ג׳ייק סטורם, להיות לבעלך, האם את מתחייבת לחיות איתו בחולי ובעוני, בטוב וברע?.", נשמתי נעתקת, ואני מחכה בקוצר רוח למילה האחת והבודדת שמכילה את האושר שלי. הדם זורם במהירות בעורקיי, ליבי פועם בכזאת מהירות, שאני מפחד שייצא מהחזה שלי. ואז היא פותחת את פיה ואומרת,"כן.", ההקלה שוטפת את גופי בגלים גדולים, אני עוצם את עיניי בכוח, נושם נשימות עמוקות שמרעידות את גופי, עד עכשיו הצלחתי לשמור על תדמית קרה וחזקה, אבל עכשיו, למשמע המילה הבודדה הזאת שהיא אמרה, התפרקתי. התפרקתי תחת הלחץ והפחד, תחת ההקלה העצומה, השמחה והתקווה. אני מנסה, בחיי, שאני מנסה לאסוף את עצמי, ולהחזיר את החומות שהקיפו אותי והגנו עליי, אך אני לא מצליח. אני שומע את הכומר מדבר אליי, אומר את שמי, אך אני לא מצליח לענות. הרעד אוחז בגופי, מטלטל אותי נפשית ופיזית, אני לא מצליח לעכל שהגעתי לרגע שבו אני יכול להניח את הפחד, לשחרר את האחיזה הנוקשה שלי, לנטוש את התדמית השנואה והקרה, לשבור את החומות שלי. אני יכול להיות מאושר, מבלי לפחד שהאושר יברח לי, מבלי לפחד להתרגל ואז להתאכזב. אני פותח את עיניי ואומר מבעד לדמעות,"כן, כן, כן!.", אני לא מצליח לשמור על איפוק יותר, ושולח את זרועותיי אליה, חייב להרגיש אותה. היא קופצת עלי ביבבת בכי, טומנת את ראשה בצווארי, יפחות הבכי שלה מטלטלות את גופה השברירי, גורמות לו לרעוד. אני מרים את ראשה ומנשק את פיה ברכות ועדינות, נותן לאושר והתקווה להיכנס לחיים שלנו, ומגרש את הפחד והכאב.