My Good Half

פרק 26

היי בנות(: , מקווה שתאהבו את הפרק של היום ותתרגשו כמו שאני התרגשתי.. אוהבת את כולכן ותודה על ההצבעות והתגובות!(;
~ירין~

***דניאל***
הרגשתי את זה- תחושה או אולי אינטואיציה. אבל הרגשתי את זה. שאיבדתי אותו. איבדתי את החיים שנוצרו לי בבטן. התינוק שלי ושל ג׳ייק. ג׳ייק. ראיתי את הפנים האהובות של ג׳ייק כנגד עיניי. לעזאזל, מה יקרה שהוא יגלה?, פחדתי לחשוב על זה. השתמשתי במעט הכוחות שנותרו לי בגוף וקמתי מהרצפה, כאב חד מפלח את גופי והרגשתי בחילה נוראית. למראה כל הדם על הרצפה, והמחשבה שאיבדתי את התינוק, הקאתי, הקאתי עד שהקיבה שלי התרוקנה לגמרי. סחרחורת תקפה אותי, וכתמים שחורים הופיעו בשדה הראייה שלי. הייתי חייבת ללכת למיון. אבל לא היה לי את הכוחות הדרושים לנסוע לשם, אז התקשרתי לבית החולים,"שלום מדברת דניאל.נפלתי ונפצעתי. הכל פה דם. אני צריכה אמבולנס. כואב לי."
ואז הכתמים השחורים נהפכו למסך שחור והתעלפתי.

***ג׳ייק***
ישבתי על הכיסא והקשבתי לרעשי המוניטור. קצב הלב שלה היה סדיר והיא ישנה. בחנתי את פניה, והבנתי שהרבה זמן היא לא הייתה נראית כה רגועה כמו עכשיו. אחרי שהיא נפטרה מהתינוק. לכל הרוחות, לא יכולתי לחשוב על זה שהיה לנו, לי, תינוק בבטן שלה, והיא פשוט הרגה אותו בחוסר זהירות והאחראיות שלה. אני מנסה לשחזר את סדר האירועים מאז שקיבלתי את אותה שיחת טלפון ארורה, שבה הורו לי לבוא לבית החולים בדחיפות, אך, אני לא מצליח. זה מרגיש לי כאילו זה קורה למישהו אחר ואני רק צופה מהצד. אבל זה לא קורה למישהו אחר ואני לא צופה מהצד. אני הגבר שאיבד את התינוק שלו, אני הגבר שארוסתו הפילה את התינוק, ומורדמת בבית החולים. עד שנראה שדברים מתחילים להסתדר בחיים העלובים שלי, משהו חייב להיהרס ולקחת ביחד איתו את החיים שלי לטמיון. מההתחלה ידעתי שדניאל מתוסבכת, אבל לא ידעתי שעד כדי כך. ידעתי שהיא לא רוצה את התינוק, ושהיא מפחדת. אבל בין פחד לבין מה שהיא עשתה יש הבדל של שמיים וארץ. אני לא חושב שנצליח להתמודד עם מה שקרה. בטוח שלא בזמן הקרוב. בעודי חושב אני שומע את הנשימות של דניאל הופכות ללא סדירות, ואז אני מרים את ראשי אליה, רואה שהיא מסתכלת עלי בעיני עגל גדולות ומפוחדות. הלב שלי נשבר לראות אותה מלאת כאב וייסורים, אבל אני לא מצליח להביא את עצמי לקום אליה ולחבק אותה. לתמוך בה. לא כשאני בעצמי זקוק לתמיכה. ואז שמעתי את קולה הצרוד והעייף,"ג׳ייק.כואב לי.",הרגשתי שאני נשבר לשברים, ורציתי למצוא בתוכי את הכוחות לקום אליה, אבל פשוט לא הייתי מסוגל. עיניה התמלאו דמעות והיא התייפחה בקולי קולות, שוברת את ליבי,"ג׳ייק, אהוב שלי, בבקשה אני מתחננת, כואב לי ואני צריכה אותך. אל תעזוב אותי עכשיו, כשאני כל כך זקוקה לך.", ניהלתי מאבק בתוך עצמי, חלק ממני רוצה לקום אליה ולאהוב אותה, אבל החלק השבור והאנוכי שבי לא מוכן, לא מוכן לוותר על הכאב והאגו. אני תופס בכיסא כל כך חזק, שמפרקי כף ידי מלבינים. אני רואה את פניה היפות של דניאל מתכווצות בכאב ועצב. ועייפות, כל כך הרבה עייפות ותשישות מציפים את פניה. עורה יבש ועיניה אדומות, ומתחתיהן שקיות שחורות. הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לקום אליה, ולעטוף אותה בזרועותיי, לנחם אותה ולמצוא נחמה בעצמי. וכשאני עומד להיכנע ולקום אליה, הרופא נכנס, שובר את המתח ששרר בחדר. הוא מתקרב לדניאל, שומר על חזות מקצועית ולא מגיב לדמעות וליבבות קורעות הלב שלה. הוא מסתכל עלי במבט חמור ואומר בקול גבוה,"הגוף שלה נמצא באפיסת כוחות כבר יותר מידי זמן. היא נפלה היום בגלל ההיסטריה והפאניקה שהגוף שלה שרוי. ולדאבוני הרב, היא איבדה את התינוק,", צעקה נפלטה מפיה של דניאל והיא עטפה את גופה הכחוש בזרועותיה,"גם אם לא היית נפצעת היום, רוב הסיכויים שבכל זאת היית עוברת הפלה. אולי לא בימים הקרובים, אבל היית עוברת. הגוף שלך לא מצליח לתפקד תחת העומס, ובמיוחד לא כשהוא צריך לדאוג לשניים.", ואז הוא העביר את מבטו ממני ופנה לדניאל,"את לא אוכלת, ואת לא ישנה. הגוף שלך לא מצליח לתפקד כי את לא נותנת לו את האנרגיה והמנוחה שלהן הוא זקוק. את חייבת לספק לו את כל הדברים הללו, אחרת לא תחלימי. אין לי מה לתת לך או להמליץ לך, ליתר דיוק, אני דורש ממך, לאכול ארוחות מזינות וסדירות, ולספק לגוף שלך מנוחה.מבחינתי את חופשיה ללכת. הכאבים ירפאו עם הזמן.", הוא חיכה לבדוק אם יש שאלות, ואז יצא מהחדר. משאיר אותנו לבד עם הכאב והבדידות. ידעתי שהיא לא תוכל לקום לבדה, אז קמתי ושלחתי אליה ידיים, רוצה לעזור לה לקום. היא פערה את עיניה היפות והתקרבה אלי, נאחזת בי בחוזקה, מפחדת לשחרר. מפחדת לשחרר כדי שאני לא ישחרר אותה. ובחיי, שהייתי צריך להשתמש בכל בכוחות שלי כדי לא לשחרר אותה. הייתי שבר כלי.

***דניאל***
הגוף שלי כאב והלב שלי זעק. זעק לגבר שיושב לידי, שיכל להפסיק את כל הכאב והבדידות, ופשוט לאהוב אותי. אני לא רוצה יותר, רק שיאהב אותי. הדמעות הפסיקו אך במקומן הגיעה הריקנות ששרפה ומילאה את כולי. הייתי עייפה פיזית ונפשית. אפילו לנשום היה לי קשה. הגענו לחניון וכל מה שיכולתי לעשות זה להתפלל שהכל יסתדר בסופו דבר. ג׳ייק פתח לי את דלת המכונית והוציא אותי בנוקשות וחוסר עדינות, לנוכח המצב שלי. נשענתי עליו ועשינו את דרכינו לדירה. שלחתי אליו עיניים מתחננות ומפצירות אך הוא התעלם ממני ולא הסתכל עליי בחזרה. נכנסנו לדירה והוא נכנס לחדר השינה. משאיר אותי לבד מאחוריו, הלכתי אחריו וייצבתי את עצמי כנגד הקיר. הוא נכנס למיטה, מבלי להחליף בגדים והפנה לי את הגב שלו. מנתק ממני כל קשר של אינטימיות. הזדחלתי למיטה מאחוריו שולחת אליו את ידי, מנסה לפייס אותו,"ג׳ייק, אני מתחננת בפניך. לשנינו עבר יום קשה, אנחנו צריכים להיות ביחד ולהקל אחד על השנייה. בבקשה תנסה למצוא בליבך סליחה ומחילה. תנסה לאהוב אותי.", הדמעות חזרו להציף את עיני וגופי התחיל לרעוד בפראות, היה לי קר והגוף שלי כאב. הוא הסתובב בחדות והסתכל עליי בעיניים כועסות, אחוזות שיגעון,"למצוא בליבי סליחה ומחילה?, את מבקשת ממני לסלוח לך על זה שהרגת את התינוק שלנו?, אז את יכולה לשכוח מזה.", הרגשתי את הגוף שלי נרתע בבהלה אחורה, והסתכלתי עליו בהלם מוחלט,"הרגתי את התינוק שלנו?, אתה חושב שעשיתי את זה בכוונה, שאני בכלל מסוגלת לעשות דבר כזה?.", שאלתי מזועזעת,הוא קם מהמיטה מבקש מרחק ממני.קמתי אחריו, לא מוכנה לעזוב אותו עד שיענה לשאלה שלי,"תעזבי אותי,דניאל.", הוא אמר בקול מאיים,"תענה על השאלה שלי.","אני כבר לא יודע למה את מסוגלת ומה לא. את לא אותה דניאל שחשבתי שאני מכיר.", הסתכלתי עליו זועמת, מאוסה מהמשחקים שהוא משחק איתי,"אל תלך סחור סחור,ג׳ייק. תענה, אתה חושב שעשיתי את זה בכוונת תחילה?.",הרמתי את קולי לצעקה, הוא הסתכל עליי בזעם מרים את קולו גם,"אני לא יודע אם עשית את זה בכוונה או לא.אבל אני לא אהיה מופתע אם כן. אני כבר לא מכיר אותך.", ואלו היו המילים ששברו את ליבי. הורדתי את הטבעת שלו מהאצבע שלי וזרקתי אותה עליו,מראה לו בעיני את מה שאני לא יכולה להגיד לו. יצאתי מחדר השינה וחיפשתי את צרור המפתחות שלי. בפעם הקודמת שרבנו ויצאתי מפה קיוויתי שהוא יעצור אותי. הפעם לא רציתי שהוא יעצור אותי. הפעם זה שונה. זה נגמר. יצאתי מהדירה ונכנסתי למעלית, נפרדת בליבי מג׳ייק. יודעת שתמיד אני יאהב אותו. אבל גם יודעת שזה הסוף.

***ג׳ייק***
האלכוהול עירפל את ראשי והרגשתי סחרחורת. שכחתי כבר כמה שתיתי וכמה זמן אני כבר שותה. רק דבר אחד זכרתי, את זה שדניאל זרקה עליי את הטבעת ועזבה. הפעם זה באמת נגמר. הלכתי לכיוון המטבח, לקחת לי בקבוק נוסף, אבל אז שמעתי את האינטרקום מצלצל. הרעש הכאיב לי בראש, ומיהרתי לענות,"מה?.", נבחתי,"ג׳ייק.יש פה מישהו שרוצה לעלות. הוא אומר שהוא מחפש את דניאל.", דניאל. אזכור שמה גרם ללב שלי להתכווץ. מי יכול לחפש את דניאל?, ועוד פה,"תעלה אותו.",הוריתי ופתחתי את הדלת, רוצה לראות מי מחפש את דניאל. ואז הוא יצא מהמעלית. גבר גדול ושרירי, ריקנות ואפלה מילאו את עיניו. ואז קלטתי מול מי אני עומד. מול גייב. הגבר שהכה את דניאל. שבגללו יש לה את הצלקות האיומות האלו על הגב. לא חשבתי פעמיים והעפתי את האגרוף שלי לפרצוף שלו.