NAKED- פאנפיק מתורגם על הארי סטיילס

פרק 13-שפע של משחקי מילים

אוקיי יש בפרק הזה דיי הרבה משחקי מילים שאתם בטח לא תבינו אז פשוט תמשיכו לקרא לול

"זהירות, זהירות!" אישה צעקה כשהפסנתר התנדנד בצורה מסוכנת בקצה הבמה.
אחזתי בו בחוזקה, נועצת את רגלי חזק על הבמה ומתכופפת בצורה מוזרה בכדי לתמוך בו.
"שלא תעזי לוותר!"

"זה כבד!" צעקתי, ידי מזיעות.
"מישהו יכול לעזור לי לעזאזל?!" העובדים האחרים עמדו סביבי, צופים בי במבטים חסרי עניין. הפסנתר החליק עוד קצת.
"הצילו!" לבסוף, הידיים שלי הרפו, הכלי הכבד החליק מאחיזתי ישר אל רצפת הפלטפורמה, עושה את הרעש הלא רגיל, ואולי הכי חזק שאי פעם שמעתי.

אם כל המבטים לא היו עלי מקודם, עכשיו הם חייבים להיות.

"פיי!" וורן רצה לעברי, דוחפת את הפוני הבלונדיני שלה מעינייה. "מה קרה לעזאזל?"

"אף אחד לא עזר לי!" צעקתי בהתגוננות. "אני רק ניסיתי להעביר את זה!"

"מיס מקנרו," האיש האחראי עמד לידי במיידיות.
"אני מקווה שאת יכולה להעביר את עצמך לעיצוב התלבושות מבלי להרוס עוד משהו."

"כמובן," מלמלתי לנעלי. "אה, סליחה."

דחפתי את האנשים שבהו בפסנתר לעבר קבוצה של אנשים שבהו בי, דוחפת את התלבושות שלהם צמוד לחזיהם בהתגוננות.
בכל שנה, הצוות מעלה מחזה מוזיקלי לארבע אורחים שבאמת מגיעים.
שיחקתי חלקאי עצבני מספר 9 בשנה הראשונה שהייתי באתר נופש, ובטעות נכנסתי בעץ הענקי שוורן ודימון התעקשו שיהיה עשוי מלבנים, אלוהים יודע מה הסיבה.
בסופו של דבר חקלאי מספר 4 סיים עם זעזוע מוח, מאז הייתי לגמרי לא מעוניינת לקחת חלק בהפקה.

לא שאני מוזמנת להופיע שוב.

במקום אני תקועה מאוחרי הקלעים, מקימה ומתכוננת לערב, שזה אפילו יותר גרוע, כי להימעך על ידי פסנתר זה יותר כואב מאשר שעשרות לבנים ינחתו לך על הראש.

כנראה.

אני מתעבת את המחזה, אבל אבא שלי מכור למוזיקה, מה שלא עוזר להומואים עם הסטריאוטיפים מחוץ לקהילות שלהם.

הוא גם מאוד מוכשר בתחום המוזיקה, ולכן הוא כמעט תמיד מרוויח והופך למוביל הגברי, מה שמביך בטירוף, וורן תמיד משמשת כהמוביל הנשי, ואין לנו מספיק שחקנים שישחקו דמויות שהם אפילו מסביב לגיל המתאים.
בסופו של דבר המהנהל מדביק פאה לראשו ודוחס את עצמו לתוך מכנסי ג'ינס הדוקים עד כדי גיחוך, שהופכים את הבטן הנפוחה שלו לבולטת עוד יותר כדי להראות שהוא צעיר, ונער קול.

אם אף פעם לא יצא לך לראות את החברה הכי טובה שלך ואת האבא בן החמישים שלך מתמזמזים על במה באולם מלא תריסר אנשים, אתה מבני המזל.

לאחר שדקרתי את אבא שלי שלוש פעמים עם מחט בזמן שהלבשתי אותו, נשלחתי לבחוץ שוב, הפעם כדי לקפל מפיות, מה שאין לו שום קשר למחזה, אבל כולם עדיין מתעקשים שזה מאוד חשוב, כאילו אני לא יכולה לקפל בכל פעם אחת כשאני מסיימת משהו. לאחר כמה דקות, הודיתי בתבוסה וחמקתי מגן התיאטרון.
לפתע יד תפסה את פרק כף היד שלי, גורם לשפתיים שלי להתעוות מרוב בהלה.