NAKED- פאנפיק מתורגם על הארי סטיילס

פרק 8- אני שונאת ציפורים

אני בקושי שמעתי את הצרחה מחרישת האוזניים שפלטתי, אך כנראה שהיא הייתה חזקה מספיק כדי להעיר את המתים.
פשוטו כמשמעו.

עיניו של הארי נפתחו בהלם, פיו פעור כאשר הוא מתיישב במהירות על הרצפה.
"מה זה? מה קרה?" הוא מלמל בקול צרוד, תלתליו דבוקים למצחו כאשר הוא סורק כל פינה בחדר. " למה צעקת?"
מיד כל שריר בגוף שלי השתחרר. לא יכולתי שלא לתת לעצמי להתמוסס אל תוך חיקו, ולפרוץ בבכי על חלקו הקדמי של הכתף שלו.

"היי, היי, זה בסדר," הוא מלמל. הוא היה חם והתחפרתי מעט יותר אל חזו. "ששש, זה בסדר." ידיו מוצאות את החלק האחורי של הראש שלי, מלטפות את שיערי ומושכות אותי קרוב יותר, מאפשרות לי לקבל קצת יותר חום. ידיי מאוגרפות על החולצה בחלק העליון של גבו השרירי. אחת מכפות ידיו עדין בשיער שלי והשנייה חומקת אל גבי כדי לצייר עליו עיגולים קטנים.

"פיי, מה לא בסדר?"

עיניי נעצמות בחוזקה. אני נושמת את ריחו המתוק, מקשיבה לפעימות ליבו ומוקירה תודה לנפילת הבטן שלו עם כל נשימה.
הוא בחיים. הוא חיי.

"פיי." הוא מלמל, מחזיק את הגוף הרועד שלי. "את יכולה להגיד לי מה לא בסדר לאב?"

"אני-" אפילו לא יכולתי להגיד את המילים הנוראות האלו. "הארי, אני חשבתי שאתה... אני-"

"את בסדר פיי." הארי ליטף את החלק האחורי של הראש שלי והצמיד אותי לחזהו. "את בסדר. הכל בסדר."
"כמובן שאני בסדר," אני מצליחה לבכות. "אבל מה איתך?"

"אני?" הארי אמר בשקט. "למה? אני בסדר גמור." אני צוחקת אל תוך חולצתו, כמעט מרגישה את החיוך שמתפרס על פניו.
"נכנסתי לעיר." אני לוחשת. " הם דיברו עלייך בטלוויזיה." ידו של הארי שפשפה את הגב שלי.

"הארי, אני לא יודעת... שיט, הארי- אני לא מאמינה, אני-" לפתע התחלתי לבכות כל כך חזק שלא יכולתי לדבר. הוא הרגיע אותי בעדינות, מתנדנד קדימה ואחורה, מערסל אותי בזרועותיו החזקות.

"פיי," הוא לוחש. "אחרי שפגשתי אותך, לא חשבתי על הדבר הזה. אפילו לא ניסיתי."
צחוק נפלט משפתיי. "אתה תמיד אומר דברים בדיוק במידה הנכונה כדי לגרום לי לצחוק."
"זו המומחיות שלי."

אני מחייכת כאשר הדמעות ממשיכות לזרום במורד לחיי. "אבל הארי, אני כל כך, כל כך פחדתי. אתה התנהגת ממש מוזר בבוקר ואז, ששמעתי את החדשות. הארי, כמעט השתנתי במכנסיים מרוב פחד!"

שנינו צחקנו מעט, הארי סוף סוף שחרר את ידו מראשי אז יכולתי להישען אחורה ולהביט בעיניו. הוא חייך בניסיון להרגיע אותי.
"פיי," הוא אמר. "אני מצטער שהפחדתי אותך. אני גם מצטער שלא סיפרתי לך בעצמי. זה פשוט לא הדבר הכי נחמד לדבר עליו."
"זו לא אשמתך," אני אומרת בהדגשה. הוא מושך בכתפיו. "הארי, מה קרה הבוקר? ולמה לעזאזל יש כאן דם? ולמה ישנת על הרצפה? "
"אה," הארי דיבר לאט. "ישבתי על הרצפה כי לטלפון שלי נגמרה הסוללה והמטען לא נמשך עד המיטה, אז ישבתי וחיכיתי, עד שנרדמתי."
אני בוהה בו.