{the one i fell in love with {hebrew

פרק 1 - למי אתה דומה?

"שירו, לא עכשיו." אני אומרת בקול צרוד משינה, שוכבת במיטה ספק ערה ספק ישנה. שירו עולה על המיטה, תופס את השמיכה בשיניו ומושך אותה מעליי. אני קמה לתנוחת ישיבה ומנסה למשוך את השמיכה בחזרה.
"שחרר." אני מצווה בקול סמכותי אבל הוא ממשיך למשוך בשיניו את השמיכה.
"שירו, לא." אני אומרת באיטיות, מביטה בו בעיניים חצי עצומות.
הוא מביט בי כמה רגעים בעניים חומות גדולות מבעד לפרווה לבנה ומשחרר בפתאומיות את השמיכה ואני צונחת לאחור. הוא קופץ עליי ומתחיל ללקק לי את הפנים.
"שירו, די." אני מצחקקת.
שירו הוא הכלב שלי, הוא אצלי מאז שהיה גור קטן. הוא כלב זאב בלגי לבן, ומשמעות השם 'שירו' הוא 'לבן' ביפנית. כן, אני אוהבת את השפה היפנית ואת התרבות שלהם. יש להם שפה ותרבות עשירה. כולם חושבים שאני מוזרה, אבל אני חושבת שזה נורמלי לחלוטין.
הוא מפסיק ללקק אותי, שומט אוזניים ומביט בי במבט מתחנן. לעזאזל, אני לא יכולה לסרב למבט הזה. המבטים האלה של כלבים הם פשוט שוברי לבבות.
"טוב, בסדר." אני רוטנת ונאנחת בעייפות. אני מתרוממת באיטיות לתנוחת ישיבה ומשחילה רגליים מחוץ למיטה, שירו יורד מהמיטה, מתחיל לקשקש בזנב ולנבוח בהתרגשות.
"ששש... אתה תעיר את כולם." אני לוחשת והוא מציית.
אני מסתכלת בשעון שעל השידה הקטנה ליד המיטה שלי. "שלוש לפנות בוקר?!" אני כמעט צועקת ומפנה מבט נוזף לשירו.
הוא מרכין את ראשו למטה ומציץ למעלה אליי במבט מתנצל, מתקרב ומחכך את אפו ברגלי. הוא כנראה לא יכול להתאפק וממש צריך לצאת.
אני לא יכולה להאשים אותו, אני הרי חינכתי אותו לא לעשות את צרכיו בבית.
אני נאנחת בעייפות וקמה מהמיטה ומתנודדת על רגליי, הולכת לארון ומוציאה ממנו ג'קט שחור ולובשת אותו מעל לגופייה הלבנה שלי - קצת קריר בחוץ בשעה הזאת של הבוקר, נשארת בשורטים השחורים שלי ומשחילה את רגליי לנעלי הבובה השחורות של אדידס האהובות עליי שכבר דהויות מרוב שימוש רב.
אני מוציאה את הפלאפון שלי מהטעינה ומכניסה אותו לכיס הג'קט - כדאי מאוד שהוא יהיה איתי בשעה הזאת; שירו אולי גדול מאוד ומגונן אבל אין לדעת מה יקרה. אני לוקחת שקית ניילון קטנה ומכניסה אותה לכיס השני.
"בוא נזוז." אני לוחשת ואנחנו יוצאים בשקט מהחדר לעבר המסדרון החשוך, חוצים אותו ויוצאים מהבית לכיוון הפארק.
אנחנו הולכים על הדשא בפארק החשוך והשומם. אחרי זמן מה של הליכה שירו נעצר ליד עץ, מרחרח קצת ועושה את צרכיו. אני מוציאה את השקית שלקחתי קודם, ועוטפת בה את 'החבילה' ששירו השאיר וזורקת לפח.
"יופי. שנחזור?" אני שואלת אותו.
הוא מביט בי כמה רגעים נובח עליי ורץ על הדשא.
נו, באמת.
אני מתיישבת על ספסל קרוב ומסתכלת עליו רודף אחר זנבו ומשחק עם עצמו.
דווקא עכשיו הוא רוצה לשחק? זה לא יכול לחכות לשעה יותר נורמלית של היום?
שירו לפתע שומע רעשים מרחוק ורץ לעברם. "שירו!" אני צועקת אבל הוא כבר התרחק משדה הראייה שלי. אני נשארת לשבת בספסל. הוא כבר יחזור, הוא תמיד חוזר.
אני מסתכלת בשעה בפלאפון. 04:10 . עברו כמעט עשרים דקות מאז שנעלם.
"נו, באמת." אני רוטנת ביני ובין עצמי.
אני נמצאת בפארק כבר קצת יותר משעה, רוח קלה מעבירה בי צמרמורת, קר לי, אני עייפה ומתה לישון.
פנס הרחוב שלידי מתחיל להבהב, אני מסתכלת עליו והוא כבה. הפארק נהיה חשוך לגמרי עכשיו ונראה כמו סצנה מתוך סרט אימה. אני מרגישה את החשש שלי הולך ומתגבר. אני מחזיקה את הפלאפון בידי - לכל מקרה שיבוא, ושומעת רעשים מאחוריי. "שירו?" אני שואלת בבהלה ומסתובבת לאחור.
"מי?" שואל אותי קול עמוק במבטא זר.
אני מבחינה בדמות של גבר גבוה עומד במרחק קצר ממני אבל לא יכולה לראות את פניו בגלל החושך.
"שירו." אני חוזרת שוב בקול קצת יותר שקט, מרגישה לחוצה מנוכחות הצל שעומד מאחוריי.
הוא מתקרב לעברי ועוקף את הספסל עד שהוא נעמד לצידי, אני נרתעת קצת לאחור בספסל.
הוא כנראה הבחין בתגובה שלי כשהוא אומר, "תירגעי, אני לא אפגע בך." ואני שומעת את הכנות שבקולו.
"אפשר לשבת?" הוא שואל בנועם ואני מהנהנת, אבל כנראה הוא לא הבחין כי הוא נשאר לעמוד.
"אני יכול?" הוא שואל שוב.
"כן." אני עונה בקול צרוד, והוא מתיישב קרוב אליי אבל עם זאת במרחק בטוח ממני.
"מי זה שירו?" הוא שואל, ובגלל שהוא קרוב עכשיו אני שומעת את המבטא שלו בבירור ומזהה אותו; מבטא בריטי.
"הכלב שלי."
שיט, שירו. איפה הוא?
אני מסתכלת שוב בשעה. 04:23.
"שם קצת מיוחד לכלב, לא?" אני שומעת את החיוך בקולו.
"כן. המשמעות שלו זה 'לבן' ביפנית." אני אומרת בגאווה כשאני חושבת על השפה האהובה עליי.
"באמת? מגניב."
מגניב? זאת הפעם הראשונה שמישהו אומר את זה, בדרך כלל אף אחד לא מבין למה אני עושה עניין כזה גדול מהשם שלו.
"תודה." אני אומרת במבוכה קלה ונועלת את מסך הפלאפון.
"אז יצאת לטיול עם הכלב שלך בשעה הזאת?"
אני מסובבת אליו מבט, עדיין לא יכולה לראות את פניו. "כן."
וזאת הפעם האחרונה שאני יוצאת בשעה הזאת, מצידי שיעשה את צרכיו בבית ואני אנקה אותם אחר כך.
"איך קוראים לך?" הוא משנה נושא.
איך קוראים לי? כדאי לי לענות לו על זה?
"מיה." אני פולטת.
"שם יפה לבחורה יפה; אני מניח, אני לא כל כך יכול לראות אותך." הוא צוחק צחוק מתוק וביישני במקצת.
"תודה," אני מצחקקת. "ולך?"
"ג'ק. בת כמה את?"
"שבע-עשרה."
"שבע-עשרה ונמצאת לבדך בשעה כזאת?"
"כן. ואתה?"
"שמונה-עשרה." אה. הוא לא מבוגר ממני בהרבה.
"יש לך מבטא חזק, מאיפה אתה?" אני סקרנית מאוד בקשר למבטא שלו.
"לונדון." הוא עונה בגאווה.
"באמת?" טוב, אפשר לזהות את המבטא שלו. אבל למה שהוא יבוא לארץ - יהיה בפארק הקטן הזה - מלונדון, בירת אנגליה?
"כן." הוא עונה ואני שומעת געגוע בקולו.
"לונדון. וואו. הוא כנראה נראה ממש טוב. אני מתה לראות איך הוא נראה."
"תאמיני לי, את לא רוצה לראות איך אני נראה." הוא מצחקק קלות.
אמרתי את זה בקול רם? שיט! אני לא מאמינה שפלטתי את זה. אני רוצה למות מבושה.
"למה?" אני שואלת ומודה בליבי שחשוך עכשיו והוא לא יכול לראות את הסומק על לחיי.
"בואי נגיד שאני מאוד דומה למפורסם מסוים, וזה גורם לבנות להשתגע."
"למה באת לכאן מלונדון?" אני לא מצליחה לחשוב על סיבה לעזוב עיר מדהימה כזאת.
"כמו שאמרתי, אני מאוד דומה למפורסם מסוים. כל כך, עד שהחיים בלונדון הפכו לבלתי נסבלים. צרחות של מעריצות, פפראצי." הוא אומר בגיחוך יבש. "כולם חשבו שאני מישהו שאני לא וניסו להתקרב אליי רק בגלל זה. לעזאזל, אנחנו אפילו לא אותו האדם." אני יכולה לשמוע את המרירות בקולו.
מפורסם? עכשיו אני באמת סקרנית לראות איך הוא נראה. וכאילו שאיזושהי ישות עליונה שומעת את משאלתי ומגשימה אותה, פנס הרחוב מתחיל להבהב ומאיר שוב, ועכשיו אני יכולה לראות את הבחור שיושב לצידי.
הוא מסתכל על הפנס שנדלק בפתאומיות, ואני רואה רעמת תלתלים פרועה בצבע נחושת שגולשים קצת ברישול, ומהצד אני רואה שהשיער שלו משוך לאחור מהמצח. וואו, השיער שלו נראה כל כך רך, אני רוצה לגעת בו כדי להרגיש אם זה נכון.
הוא מסובב את המבט אליי והלב שלי מחסיר פעימה. הוא נראה ממש טוב, עם פנים מסותתות באופן מושלם. הוא מביט בי בעיניו ואני מבחינה בצבע שלהן, עיניים בצבע ירוק עמוק ששואב אותך לתוכן.
הוא מביט בי בהבעה... מבוהלת? הוא מבוהל שאני יכולה לראות אותו?
אני ממשיכה לבחון אותו. הוא באמת מזכיר לי איזשהו מפורסם. אני מנסה לזכור את מי, אבל פשוט לא מצליחה.
"לאיזה מפורסם אתה דומה?" אולי הוא יזכיר לי.
"את לא יודעת?" הוא שואל מופתע.
"לא." אני אומרת ומעקמת פרצוף בניסיון נואש אחרון להיזכר. לא מצליחה.
"אז בואי נשאיר את זה ככה." הוא צוחק צחוק עמוק ומתגלגל ואני רואה את ההקלה בעיניו הירוקות.
אני נכנעת. זה כבר יכה בי מתישהו.
"ופה לא חושבים שאתה זה הוא?"
"כן חושבים, אבל מעט מאוד אנשים. מה שהופך את החיים פה ליותר נסבלים." הוא צוחק צחוק קטן, כמעט חסר רגש.
אני חייבת לשנות נושא מהר לפני שהאווירה תהפוך למתוחה ואפילו למביכה.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" אני חוזרת לשיחה הקודמת שלנו ומנסה לחשוב איזו סיבה יש לבחור הזה להיות בחוץ בשעה הזאת.
אני מרגישה את החשש שוב מתגבר. מה אם הוא אנס? או יותר גרוע. רוצח סדרתי?!
"אלוהים, תירגעי! אני כבר יכול לדמיין איזה תסריטים עוברים לך בראש." הוא צוחק צחוק מתגלגל.
הוא קלט את המחשבות שלי. אלוהים, איזה בושות. לפחות האווירה לא נהייתה מתוחה.
"יצאתי לפה עם לולה המתוקה שלי." הוא אומר בקול מלא אהבה וחיבה.
"אה." לולה? מי זאת? אני מרגישה דקירה קטנה בחזה. מה זה היה עכשיו? אולי אני חולה?
"כן." הוא אומר.
"איפה היא?" אני שואלת.
"לא יודע, היא צריכה לחזור כל רגע." הוא מביט סביב, סורק את הפארק בעיניו הירוקות בניסוין לחפש אותה.
אני שוב מרגישה את הדקירה בלב שלי. אולי אני צריכה לראות רופא.
לפתע אני שומעת את הנביחות של שירו ורואה אותו מתקרב אליי.
"שירו איפה היית?" אני שואלת ומלטפת את ראשו.
"זה שירו?" ג'ק שואל.
"כן." אני מסובבת אליו מבט ומחייכת.
"וואו, הוא בהחלט כלב גדול ויפה." הוא מלטף גם את שירו בראשו ואצבעותיו מרחפות לרגע על שלי, מעבירות בהן רעד קל.
ג'ק מסובב בפתאומיות את המבט קדימה. "לולה!" הוא צועק בחיוך נרגש, ואני רואה גומת חן מבצבצת בזווית הפה שלו.
אני מסתובבת מהר כדי לראות מי זאת הלולה הזאת שהוא דיבר עליה כאילו היא הדבר היחיד בעולם.
"בואי לכאן חמודה!" הוא קורא לה, ואני רואה כלבת רועה גרמני רצה לעברו.
הוא מתחיל ללטף אותה והיא מתנפלת עליו בליקוקים.
"זאת לולה?" אני מצחקקת.
אני מרגישה כאילו אבן גדולה נגולה לי מהלב. למה אני מרגישה ככה?
"כן. זאת המותק שלי." הוא מחייך אליי מבעד לליקוקים שלה.
אני רואה את גומות החן שלו ומרגישה דחף פתאומי להעביר את האצבע שלי עליהן, אבל מתגברת עליו במהירות.
"הכרת חבר חדש?" הוא שואל אותה, היא מקשקשת בזנב ונובחת.
"שירו זה נכון?" אני מצחקקת והוא נובח בחזרה.
"עכשיו נצטרך להיפגש יותר כדי שהם ישחקו." הוא אומר והלב שלי עושה שמיניות בחזה.
להיפגש יותר?
"כן." אני מהנהנת במבוכה קלה.
"שנזוז?" הוא שואל את לולה, קם מהספסל והיא מתרחקת, מתכוננת ללכת.
מה, כבר? מה השעה בכלל? אני מסתכלת על על השעה בפאלפון. 05:17. וואו, הזמן טס כשנהנים.
"אולי כדאי שתתני לי את המספר שלך כדי שנקבע פגישה לשניי אלה." הוא מחייך ומסמן בראשו לעבר הפלאפון שאני מחזיקה בידי.
"כן." אני מסמיקה.
אני נותנת לו את המספר שלי והוא שומר אותו באנשי הקשר שלו.
"את רוצה שאני אלווה אותך?" הוא שואל כשהוא מכניס את הפלאפון שלו לכיס הג'ינס השחור והצמוד שלו.
"לא זה בסדר, אני גרה קרוב." אני משיבה.
הוא מביט בי כמה רגעים, כאילו מנסה לשכנע את עצמו שזה בסדר להשאיר אותי לבד. אני רואה את המאבק הפנימי שמתחולל בתוכו. הוא דואג לי? אני מרגישה אושר פתאומי מציף אותי. מה יש לי? אני מרגישה מוזר מהרגע שפגשתי אותו.
"זה בסדר, באמת." אני מנסה לשכנע אותו.
"אוקיי... תיזהרי בדרך." הוא אומר בחיוך מודאג.
"טוב, מבטיחה." אני לוחשת ומחייכת חיוך קטן שבקושי שם לב אליו.
"היה נחמד להכיר אותך, מיה." הוא לוחץ לי את היד, רוכן ומנשק לי קלות את הלחי.
"תודה. גם אותך." אני אומרת ומחזירה לו נשיקה.
הוא מביט בי מופתע לרגע ומחייך. אני מסמיקה שוב.
"גם אותך, שירו." הוא מתכופף ומלטף את שירו ליטוף אחרון.
שירו מקשקש בזנב ומלקק את ידו. הוא אוהב את שירו, ושירו אותו. זה דבר טוב. בדרך כלל בחורים נרתעים ממנו כשהוא מתקרב אליהם, בניסיון להרחיק אותם ממני.
וזה לא נראה כאילו הוא הולך לעשות את אותו הדבר עם ג'ק.
ג'ק קם שוב על רגליו, "אני כבר אתקשר אלייך בהזדמנות." הוא אומר ומתחיל ללכת.
הוא מנופף לי מרחוק ואני בחזרה אליו, הוא מתרחק ונעלם משדה הראייה שלי. אני מורידה את היד ומעבירה את אצבעותיי על השפתיים שלי שנישקו בעדינות את הלחי הרכה שלו, ומרגישה את החום והעקצוץ הקל בהן.
אני קמה מהספסל, "שנזוז גם?" אני שואלת את שירו ומרגישה שחיוך טיפשי נמרח לי על הפנים.
הוא נובח נביחת הסכמה קטנה ואנחנו הולכים בחזרה לכיוון הבית.