"התקרבתם קצת בזמן האחרון, אני רואה." נינה אומרת בזמן שאנחנו חוזרות הביתה מבית הספר.
למען האמת אנחנו התקרבנו יותר מאשר רק 'קצת', אבל לא סיפרתי לנינה את כל הפרטים - העסיסיים, למרות שאני תמיד מספרת לה הכל, אבל כרגע אני בעצמי לא יודעת מה לעזאזל יש בינינו ומה בכלל מותר לי לספר.
חלפו כמה ימים, אבל לא יצא לי כל כך לראות אותו מאז. אולי פה ושם אמרנו שלום אחד לשנייה במסדרון אבל לא יותר מזה.
ג'ק, זאק וניל הגיעו קצת באיחור אז יש להם פערים להשלים ונשארים גם אחרי הלימודים.
לאחרונה אני לא מצליחה להתרכז כל כך בשיעורים מהמחשבה שאני רוצה לראות אותו שוב - ליותר מכמה שניות שבהן אנחנו מברכים אחד את השנייה.
אני רוצה שהוא יגע בי וינשק אותי, אני רוצה להתמכר לטעם המנטה וריח הבושם שלו, אני רוצה להיכוות מהמגע שלו. שוב.
"כן." אני עונה באדישות, מנסה להסתיר את המחשבות שלי תחת מבטה החשדני והחוקר של נינה. "ואני רואה שהתקרבת קצת לזאק." אני אומרת בניסיון לחמוק משיחה עליי, אבל אני באמת סקרנית. בימים האחרונים זה נראה שהוא ונינה באמת התקרבו יותר משציפיתי
"אני התקרבתי אליו?" היא נוחרת בצחוק גדול. "הבחור לא מפסיק להימרח אליי."
"באמת?" טוב, אני לא יודעת למה אני מופתעת. נינה תמיד הייתה מקובלת בקרב הבנים. עם השיער החום והגולש שלה, העיניים החומות והנוצצות, הפנים היפות והגוף המושלם שלה. זה לא שאף אחד לא התייחס אליי או התחיל איתי, פשוט נינה משכה את רוב תשומת הלב אליה.
היא תמיד מופתעת מכך שהיא מקבלת יותר תשומת לב ממני והיא תמיד אומרת שהיא רוצה להתחלף עם השיער והעיניים החומות שלה בשיער השחור ובעיניים האפורות שלי, ושבחורים עיוורים ומטומטמים שהם לא מתייחסים אליי כמו שאליה.
אני לא מסכימה איתה. זה נכון שיש לי צבע שיער ועיניים יפה, אבל הפנים שלי ממוצעות והגוף שלי לא יפה כמו שלה, אני לא שונאת אותו אבל הוא קצת מלא יותר משל נינה. יש לי חזה יותר גדול משלה ומותניים וירכיים קצת יותר מלאות. אני פשוט לא כמוה.
ואם להיות כנה עם עצמי, אני די חוששת בכל פעם שג'ק עובר לידה.
"על מה לעזאזל את חושבת עם הפנים הנפולות האלה?"
"המ? אה, שום דבר רציני, רק על זה שמרי עוזבת היום." אסור לי לתת לה לדעת על מה אני באמת חושבת. זה יפגע בה מאוד.
"אה, נכון. היא חוזרת היום לחבר שלה, אדם. נכון?"
"כן. אדם." אני מחייכת כשאני אומרת את שמו.
"מה שמזכיר לי, מה עם החבר- הבוגדני- לשעבר?" היא מעוותת את פניה בגועל כשהיא מזכירה אותו. לא טורחת להגיד את שמו.
"לא יודעת," אני מושכת כתף. "ואני גם לא רוצה לדעת." אני מסננת בכעס.
אני מרגישה את הכעס בוחש בתוכי כשאני נזכרת בו. הוא פגע במרי ואני מאוד שונאת אותו על זה.
שלושה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת ראיתי אותו במקרה עם בחורה אחרת.
כמובן שלא רציתי לספר למרי כדי שהיא לא תיפגע, אבל הייתי חייבת. היא הייתה מגלה ונפגעת בסופו של דבר, ועדיף שהיא הייתה מגלה את זה ממני ולא ממישהו אחר שיסתכל עליה ברחמים.
אני תמיד חשבתי - ועדיין חושבת שמרי יותר מדי טובה בשבילו.
מרי פגשה את אדם לפני כשנה ועברה לגור איתו לפני חודשיים בערך. אני מאוד מאושרת שהיא פגשה אותו. עיניו נדלקות ונוצצות תמיד כשהוא מסתכל עליה והוא תמיד מקשיב לכל מילה שיוצאת מפיה, כאילו שהוא נושם את המילים שלה.
במילה אחת, הוא עושה אותה 'מאושרת'.
אני ונינה ממשיכות ללכת ומדברות, ואני שמה לב שהיא מכניסה את שמו של זאק כמעט בכל נושא אפשרי - אפילו כזה שלא ממש קשור אליו.
"אני נשבעת לך הבחור פשוט לא-"
"לא יכול בלעדייך." אני קוטעת את דבריה ומחייכת חיוך רחב וטיפשי.
היא מגלגלת עיניים. "ממש. הוא בסך הכל רוצה להשיג את מה שהוא לא יכול."
"הוא לא יכול להשיג אותך?" אני מקניטה אותה.
אני יודעת שנינה די קשה להשגה. היא יודעת להעריך את עצמה ולא להשליך את עצמה לזרועותיו של כל בחור, שכל מה שהוא יודע לעשות, זה רק להגיד מילים יפות.
"אל תהיי טיפשה, מיה. ברור שלא." היא נאנחת בתסכול. "הוא בסך הכל חושב שאני כיבוש מאתגר, וברגע שהוא יצליח הוא יעבור לאחרת. קלטתי אותו כבר מההתחלה." עכשיו אני יכולה לשמוע בקולה... עצב?
לא יכל להיות. נינה רוז, הבחורה הכי אנרגטית ושמחה שאני מכירה, עצובה?
אין סיכוי!
"נינה את..." אני מנסה להגיד משהו אבל לא מצליחה לסיים את המשפט.
מה בעצם התכוונתי לשאול אותה?
נינה מביטה בי כמה רגעים ונאנחת, כנראה הבינה את מה שאני לא הבנתי - את מה שרציתי לשאול.
"בואי נפסיק לדבר עליו, הקרקפת והידיים שלי מגרדות רק מלדבר על הבבון הזה."
"בבון?" אני מרימה גבה לעברה.
"בבון." היא עונה בנונשלנטיות ומושכת כתף.
"טוב, אם כי כבר אמרת שיש לך ידי זהב 'מגרדות'." אני מצחקקת והיא מיד אחריי.
עמוק בפנים אני מרגישה צביטה בלב מהמילים שהיא אמרה.
'ברגע שהוא יצליח הוא יעבור לאחרת.'
מה אם זה אותו הדבר לגבי ג'ק?
אני לא רוצה לחשוב על זה. אני יודעת שאני לא כיבוש מאתגר, אבל הדברים בינינו התקדמו מהר מדי. בדרך כלל אני לא מנשקת בחורים בפגישה השנייה או השלישית - למרות שבמקרה הזה הוא זה שנישק אותי, אבל לא ממש עצרתי אותו.
אני מרגישה מאושרת, אבל באותו הזמן אני מפוחדת.
אני ונינה נפרדות בדרך, כל אחת לכיוון הבית שלה. אני מגיעה לבית בדיוק כשמרי עומדת לעזוב.
"כבר?" אני שואלת אותה ומחבקת אותה חזק. רציתי שהיא תישאר עוד קצת.
"הגבר שלי מחכה לי." היא מצחקקת ומחבקת אותי בחזרה, "אל תדאגי אני יבוא לבקר עוד הרבה. את אחותי הקטנה ואת תקועה עם זה כל החיים שלך." היא מנתקת את החיבוק ומחייכת חיוך חם ואוהב.
"אני מקוללת!" אני אוחזת בפניי באימה מדומה ומצחקקת ומרי מצטרפת אליי.
"אוקיי, בנות. מספיק עם השטויות. מרי את מוכנה?" אימא שלי מופיעה לפנינו.
"כן." מרי אומרת ולוקחת את התיק המלא בבגדים שלה שהיה לצד הדלת.
"יופי, בואי נצא עכשיו כדי שנספיק." היא אומרת למרי ופונה אליי במבט מתנצל. "מיה, מצטערת מתוקה, אין מקום ברכב תיאלצי להישאר לבד בבית."
"זה בסדר, אימא. ואני לא לבד יש לי את שירו." אני מרגיעה אותה.
"טוב, אם כך אנחנו זזות. אל תכניסי זרים לבית." אימא שלי מנשקת את ראשי ומרי את הלחי שלי מיד אחריה.
"טוב." אני אומרת ונפרדת מאימא שלי וממרי. "אל תשכחי להתקשר, מכוערת!" אני קוראת אחרי מרי ומנופפת לה.
"אני לא, אבל גם את. קופה!" היא מנופפת אליי בחזרה ונכנסת לרכב ביחד עם אימא שלי והן נוסעות.
אני צופה ברכב מתרחק מהכביש שליד הבית ונכנסת בחזרה. אני עוברת דרך הסלון ומבחינה ששירו ישן במלונה שלו בגינה אז אני מחליטה ללכת לחדר, אבל צלצול בפעמון הדלת מונע זאת ממני.
אל תגידו לי שמרי שכחה משהו והן חזרו.
אני צועדת לכיוון הדלת. "את כזאת גולם, מרי." אני אומרת כשאני פותחת אותה.
אני מביטה בדמות שעומדת לפניי בפתח הדלת. הפה שלי נפער ואני מרגישה את הלסת שלי צונחת לרצפה ואת עיניי מתרחבות בהלם מוחלט. זאת לא מרי.
מה הוא עושה כאן?!
YOU ARE READING
{the one i fell in love with {hebrew
Romansמיה היא נערת תיכון רגילה שיצאה לטיול לילי עם הכלב שלה, שירו. היא לא ציפתה שבשעה כל כך מאוחרת היא תפגוש בבחור בפארק החשוך. היא הרגישה חששות מתגברים כשהוא התיישב לידה בחושך והיא לא הצליחה לראות את פניו, אבל הם נעלמו במהירות כשהתחיל לדבר איתה וגילתה על...
