{the one i fell in love with {hebrew

פרק 13 - לואי(ס)!

שניי שיעורים. רק שניי שיעורים חלפו מאז ההפסקה. אני נאנחת. רק עוד ארבעה שיעורים, וחוזרים לבית.
אני מנסה בכוח להתעלם מהמורה לאנגלית שכל הזמן מזכירה את הבנים. לעזאזל, אז הם באו מלונדון, יש להם מבטא והם טובים באנגלית. אבל זה לא אומר שהיא חייבת להזכיר אותם בשיעור. בטח ובטח שלא את העיניים של ג'ק.
הרבה מחשבות מציפות אותי. למה ג'ק מתנהג אליי בצורה כזאת? אתמול הוא גרם לי להרגיש כל כך מוגנת לצידו. זה לא שאני לא סומכת עליו, אבל אני לא מכירה אותו מספיק כדי לספר לו על רוי. אני באמת לא מכירה אותו. אחרי הכל, אני לא יודעת מי הוא באמת. פעם הוא מאוד נחמד, ופעם הוא די אכזרי.
אני עדיין זוכרת את החיוך השטני במקצת שלו מהיום ההוא בפארק כשנינה הובילה אותי הרחק משם. צמרמורת עוברת במורד גבי כשאני נזכרת בזה.
אני נוהמת בתסכול בתוכי ומחכה כבר לפעמון שיצלצל להפסקת הצהריים.
כשאני סופרת את הדקות בייאוש בראשי, המנהלת נכנסת לכיתה. "מצטערת להפריע לשיעור. מיה, גשי בבקשה." היא אומרת במבט רציני. כל התלמידים מסובבים את ראשם להביט בי.
"למה היא רוצה אותך?" נינה לוחשת לי באוזן.
"לא יודעת." אני לוחשת בחזרה.
אני מתעלמת מהמבטים הסקרניים של כולם וקמה מהכיסא. "ק-קרה משהו?" אני שואלת לחוצה כשאני מתקרבת אליה.
"זה אבא שלך." היא אומרת כשהיא מובילה אותי מחוץ לכיתה וסוגרת את הדלת מאחורינו.
"אבא שלי? קרה לו משהו?" אני שואלת בבהלה כשהיא ממשיכה להוביל אותי מחוץ למבנה בית הספר בצעדים מהירים.
למה שהיא תזכיר את אבא שלי כשהוא נמצא בנסיעת עסקים? המחשבה על כך שאולי קרה לו משהו ממלאת אותי בחרדה ואימה.
המנהלת לא עונה ופשוט ממשיכה ללכת קדימה. היא בכלל שמעה אותי?
כשאנחנו חוצות את החצר, אני מבחינה בכיתה של תלמידים שנה מעלינו עושים שיעור ספורט במגרש. כולם עושים תרגילי חימום. כולם חוץ משלושה שיושבים בצד. ג'ק, זאק וניל. מר ברג צדק. הם באמת לא מתחברים עם הכיתה שלהם.
הלב שלי מחסיר פעימה כשג'ק מבחין בי ומסובב את מבטו אליי. זאק וניל מדברים איתו, ומסתובבים גם להביט בי כשהם רואים שהוא לא מקשיב. אני מסיטה את מבטי אל הקרקע ומתחמקת מקשר עין.
"מיה!" אני נעצרת באחת כשאני שומעת קול קורא בשמי בהתרגשות. אני מרימה את מבטי מהקרקע ועיניי מתרחבות.
"אבא!" אני צועקת גם בהתרגשות ורצה לעבר השער שהוא עומד לידו. אני מסתערת עליו ומחבקת אותו חזק, מקמטת את החליפה היקרה שלו. "מה אתה עושה כאן? חשבתי שאתה בנסיעת עסקים."
"רציתי להפתיע אותך." הוא אומר כשהוא מנתק את החיבוק בעדינות. "הילדה הקטנה שלי כל כך גדלה." הוא מלטף את ראשי מעמיד פנים שהוא בוכה.
"עבר רק קצת יותר משבוע, אל תגזים." אני מצחקקת.
"אני לא מדבר על זה. את באמת גדלת. במה אימא שלך מאכילה אותך? הפכת לדובה." הוא צוחק כשאני סוטרת לו על הכתף.
"אני אספר לה שאמרת את זה." אני מזייפת איום.
"לא! הכל רק לא זה!" שנינו צוחקים כשהוא מעמיד פנים שהוא מתחנן.
"אדוני, כמה טוב לראות אותך בבית ספרנו." המנהלת מדברת מאחוריי.
אבא שלי מכחכח בגרון וחוזר להיראות רציני. "כן. זה תענוג גם בשבילי." הוא אומר בקול סמכותי ומסדר את העניבה שלו. אני מגלגלת עיניים ומצחקקת. הוא תמיד עושה את זה. עם המשפחה, הוא מוריד את כל הרצינות והסמכותיות ושם אותם בצד בזמן שעם אחרים לא. אף אחד לא יודע עד כמה מצחיק, שובב וחסר דאגות הוא יכול להיות, חוץ מהמשפחה.
אבא שלי הוא איש עסקים מצליח. יש לו חברה משגשגת והוא המנכ"ל. כן, אני אולי לא נראית ולא מתנהגת כמו אחת כזאת, אבל אני בת לאיש עסקים עשיר. אבא שלי תמיד אומר לי לא לתת לדברים האלה להשפיע על מי שאני. זה למה אני כל כך מעריצה אותו. הוא מעולם לא נותן לכסף לעלות לו יותר מדי לראש. אחרי הכל, אני גרים בבית ממוצע בשכונת מגורים רגילה. חיים חיים רגילים. כמובן שהוא משקיע כסף בפרוייקטים ובעסקים אחרים, הוא אפילו תרם סכום נאה לבית הספר. זאת הסיבה שהמנהלת עומדת כאן ומתחנפת אליו.
היא אישה מאוד טובה, אבל אני כבר מתחילה לאבד את הסבלנות שלי כשהיא מדברת איתו על עסקים. רק עכשיו הוא חזר מנסיעת עסקים...
"אבא, אימא יודעת שאתה כאן?" אני שואלת. קוטעת את המנהלת.
"לא. זאת הפתעה גם בשבילה." הוא מניח אצבע על הפה, מסמן לי לשמור את זה בסוד וקורץ.
"הי, דני! מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" קול צועק מחניית בית הספר, ואני רואה בחור יוצא מהמכונית של אבא שלי.
אני בוחנת את הבחור כשהוא מתקרב אלינו.
שאני אמות...
"הו, מצטער. שכחתי אותך בגלל הבת היפה שלי." הוא טופח בכתף של הבחור.
זה...!
"מיה, תכירי. זה לואיס. הוא מתמחה חדש בחברה ומהיום הוא תחת חסותי. נכון לעכשיו." אבא שלי מציג את הבחור.
אלוהים, אלוהים, אלוהים!
"לואי!" לפתע צווחה נשמעת מרחוק, מכיוון המגרש איפה שהכיתה של ג'ק והבנים.
"זה לואיס, לא לואי!" הבחור מחכה את הצווחה של הבחורה.
אבא שלי סוטר לו מעט על ראשו. "אתה צריך להתנהג בנימוס אם אתה רוצה לעבוד אצלי."
"כן, אדוני." לואיס עונה כמו ילד שנזפו בו, אבל מחייך חיוך שובב וערמומי.
זאת כבר בדיחה. מילא שלושה שנראים כמוהם, אבל עכשיו ארבעה?! הוא העתק מדוייק של לואי מהלהקה! רק חסר שמישהו שנראה כמו ליאם יופיע והם יכולים להקים להקה משלהם. 'וואן קונקשן'. זה בהחלט שם שיתאים. חמישה שמקושרים לוואן דיירקשן ועם זאת, כל כך לא. אבל מה הסיכוי שזה יקרה?
"מיה, בובה. אני צריך שתעשי לי טובה. אני רוצה להפתיע את אימא שלך ולבלות איתה קצת זמן לבד. תוכלי לעשות בייביסיטר?" אבא שלי אומר במבט מתחנן.
"בייביסיטר?" אני מכווצת גבות.
"כן. בייביסיטר לבחור הזה." הוא דוחף מעט את לואיס לכיווני.
"הי!" לואיס מזדעף. "אני לא צריך בייביסיטר, אבל אני אשמח לעשות זאת במקומה." הוא מרים אליי שתיי גבות מרמזות.
"שלא תחשוב על זה אפילו." אבא שלי מסנן ופורע את שיערו של לואיס, קצת יותר מדי חזק. "גברתי, זה בסדר שהוא יצטרף בשיעורים עם מיה עד לסוף היום?" הוא פונה אל המנהלת, שמביטה משועשעת מכל העניין.
מה?
"מה?!" לואיס כמעט צווח. "לא,לא, לא. זה בסדר, דני. אני פשוט אסתובב בעיר ו--"
"אם לא תעשה מה שאני אומר, תישן בגינה עם שירו." אבא שלי מאיים.
"מי זה לעזאזל שירו?" לואיס מקמר גבה.
"הכלב של מיה היפה שלי." עיניו נוצצות כשהוא מביט בי.
"חשבתי שאני דובה." אני אומרת בציניות ומחייכת.
"הדובה שלי." אבא שלי מחייך בחזרה, ואני מגלגלת עיניים.
חכו רק רגע...
"למה התכוונת כשאמרת שהוא ישן בגינה? למה שתגיד את זה?" אני שואלת בבלבול.
אבא שלי מביט בי כמה רגעים. "הו, שכחתי לספר לך. אמרתי שהוא יהיה תחת חסותי, נכון לעכשיו. הכוונה היא שהוא יגור איתנו לתקופה קצרה."
מה?!! בחור זר שאני לא מכירה הולך לגור איתי באותו הבית?! הבדיחה הזאת כבר ממש לא מצחיקה!
"אני מקווה שנסתדר מעולה, מיה." לואיס מחייך אליי חיוך רחב.
"כן. ל-לואי." שיט!
"זה לואיס." הוא מדגיש את שמו ונאנח. "לעזאזל, זה מעצבן שמבלבלים אותי איתו." פניו הופכות לרציניות.
זאת הולכת להיות תקופה לא קלה בחיי. עם ארבעה שדומים באופן מגוחך לחברי הלהקה וואן דיירקשן האמיתיים שמקיפים אותי.
רק עוד אחד, ו-'וואן קונקשן'. יקיפו אותי.
אלוהים, מה הסיכוי שזה יקרה?