אחרי שנינה החזירה אותי לבית, אימא שלי ומרי היו מודאגות מאוד מכך שבכיתי. כמובן שלא סיפרתי להן מה קרה וביקשתי מנינה שגם לא לספר.
אמרתי שזה בגלל שכואבת לי הבטן והן לא האמינו, אבל הן ראו שהייתי מדוכדכת והחליטו לקחת אותי ואת נינה ליום קטן של בלויים, סרט ומסעדה קטנה.
את שאר היום ניסיתי להעביר מבלי לחשוב עליו או על מה שאמר כדי לא להדאיג את נינה, את מרי ואת אימא שלי יותר ממה שכבר הדאגתי, ובמשך שאר סוף השבוע ביקשתי מאימא שלי או ממרי להוציא את שירו לפארק במקומי.
כרגע זה המקום הכי פחות אהוב עליי.
***
היום יום ראשון וחלפו יומיים מבלי שנתקלתי שוב בעיניים הירוקות שלו, אני מרגישה אכזבה והקלה באותו הזמן.
אני חושבת על להקשיב לעצתה של נינה ולהפסיק להביא תיק ולהתחיל להשאיר את דבריי בלוקר כדי שאני לא אבזבז זמן מיותר על להוציא אותם מהתיק ולא להישאר במסדרון אחרי שכולם הלכו, אבל עדיין לא עשיתי זאת ואני עומדת עכשיו לבד במסדרון ומנסה להוציא את הספרים הנחוצים לשיעור הרביעי, שכבר התחיל.
אמרתי לנינה להתקדם לפניי, היא מחאה בתוקף ולא רצתה להשאיר אותי לבד אבל לבסוף הצלחתי לשכנע אותה - אחרי קושי רב כמובן.
אני שומעת דפיקה קלה על דלת המתכת הדקה שלידי שמקפיצה אותי.
"למה לא אמרת לי שזאת את, מיה?" שואל אותי קול עמוק ושקט.
אני סוגרת במהירות את דלת הלוקר שלי ורואה את ג'ק נשען על הלוקר שליד.
יד אחת שלו תחובה בתוך הכיס הקדמי של מכנסיו והוא נשען עם הראש על ידו השנייה שעל הלוקר. שריריו בולטים בגופיה השחורה שנמתחת כשהוא רוכן מעט לכיווני ומביט בי במבט רציני.
מה הוא עושה כאן? טוב, למה ציפיתי הוא לומד כאן, אבל למה הוא מדבר איתי?
אני אוחזת חזק את הספרים בידיי ומביטה בו בהלם לכמה רגעים.
"מה?" אני שואלת מופתעת ומבולבלת אחרי שהתעשתי.
"מה ששמעת, יכולת לחסוך את כל הבלגן הזה, אם רק היית אומרת לי את השם שלך מההתחלה." הוא אומר בקול רציני ומביט בי בעיניים ירוקות וחודרות.
"אתה מאשים אותי?" אני שואלת בהלם.
הוא שותק ולא עונה.
"איך אתה מעז להאשים אותי?!" אני מתפרצת. "אתה לא התקשרת אליי מאז, לא זכרת אותי ולא נתת לי אפילו הזדמנות לדבר, שלא לדבר על מה שעשית ואמרת לי! אז איך יש לך עוד את החוצפה להאשים אותי?!" אני מרגישה שוב דקירה קטנה בחזה וצריבה קלה בעיניים אבל הם נעלמים במהירות ומתחלפים בכעס ובתסכול.
אני מרגישה את הדם שלי מבעבע. אני רותחת מזעם.
אני רואה אותו מתכווץ מעט מעוצמת הקול שלי אבל מבטו לא משתנה.
הוא מביט בי בהבעה אטומה כמה רגעים ופותח את הפה שלו בניסיון לדבר אבל סוגר אותו שוב, חושב מה לומר.
"אתה יודע מה? תשכח מזה," אני נאנחת בתסכול. "לא רצית שאני אתקרב אליך, אז עכשיו אתה אל תתקרב אליי." אני מסננת בכאב.
כרגע אני לא רוצה לראות אותו יותר. הוא לא הבחור שרציתי לראות שוב מאז הלילה ההוא.
אני פונה ללכת וחולפת על פניו במהירות אבל הוא תופס אותי בפתאומיות מאחור וכל הספרים נופלים לי מהידיים.
הוא כורך את ידיו סביב מותניי ומחבק אותי מאחור.
"תעזוב אותי!" אני נאבקת להשתחרר ממנו אבל הוא מהדק את ידיו סביבי ומצמיד את גבי אל החזה השטוח שלו.
"אני מצטער." הוא אומר לתוך האוזן שלי ואני יכולה לשמוע את החרטה בקולו.
"למה עשית לי את זה?" אני שואלת בקול צרוד ורועד מבעד לדמעות שמאיימות להתפרץ.
"מצטער," הוא לוחש שוב.
"למה לא התקשרת ולא זכרת אותי?" קולי פחות צרוד עכשיו.
הוא שואף אוויר. "לא התקשרתי כי נגנב לי הפלאפון ונאלצתי לקנות חדש." הוא נושף אותו החוצה עכשיו ואני מריחה ריח עדין וממכר של מנטה. "ולא זכרתי אותך כי מהזווית שישבת לא יכולתי לראות את פנייך."
"אבל זאת עדיין לא סיבה מספיק טובה לאיך שהתנהגת אליי." אני אומרת כשהוא קובר את פניו בשקע הצוואר שלי.
"אני יודע. אני כל כך מצטער." הוא לוחש ומעביר רעד בגופי עם הנשימה החמה שלו. הוא באמת מצטער.
"עדיין היית מתנצל אם באמת הייתי חושבת שאתה זה הוא?" המשפט הזה יצא יותר אכזרי משציפיתי.
לא התכוונתי לומר את זה כך, אבל אני פשוט לא יכולה לשלוט בזה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי נזכרת וחושבת שזה הוא מההתחלה.
מה שבטוח הוא לא היה מצטער עכשיו.
אני מרגישה את גופו נדרך ומתקשה מאוחריי. הוא מנתק את החיבוק בפתאומיות ואני מועדת מעט.
"אמרתי שאני מצטער, אז למה את חייבת להרוס?" הוא מרים את הקול.
אני מסתובבת במהירות אליו. "אתה הרסת מההתחלה!" עכשיו אני מרימה את הקול.
הוא מצמצם את עיניו אליי ומהדק את הלסת ואני רואה את שרירי הצוואר שלו מתכווצים. אני מתכופפת לאסוף את הספרים שלי, קמה בחזרה וחוזרת להביט בו.
"אתה הרסת מההתחלה." אני אומרת שוב בעצב ובכאב.
אני מביטה בו כמה רגעים נוספים ופונה ללכת לעבר הכיתה ומשאירה אותו לעמוד לבד במסדרון.
אני רוצה כבר לסיים את היום המתסכל והמכאיב הזה.
"מיה גריי, האיחורים שלך לא מקובלים עליי." מר ברג נוזף בי כשאני נכנסת לכיתה.
"ברג הדסון, הנזיפות שלך לא מקובלות עליי." אני משיבה בציניות אבל מחייכת.
הוא מחייך בחזרה, מניד בראשו ואומר לי להתיישב.
"מיה גריי, את מפתיעה אותי." נינה אומרת, מניפה ידיים באוויר ושואפת אוויר בהלם מזויף.
"נינה רוז, חשבתי שאת וידיי הזהב שלך כבר מכירות אותי." אני אומרת ואנחנו מתחילות לצחוק.
מצב הרוח שלי השתפר מעט עכשיו.
***
דלת הכיתה לפתע נפתחת ומונעת ממר ברג להמשיך את השיעור. אני רואה את זאק התלמיד החדש עומד בפתח וסורק את הכיתה.
"אני יכול לעזור לך בחור צעיר?" מר ברג שואל אותו.
זאק מפנה אליו מבט ואומר, "אמ, אני מחפש בנות בשם מיה ונינה."
מה? איך הוא יודע את השמות שלנו, ולמה הוא מחפש אותנו?
"למה הוא מחפש אותנו?" נינה שואלת בקול את השאלה ששאלתי בתוכי.
"לא יודעת." אני לוחשת לה.
"בשביל מה?" מר ברג שואל ומקמר גבה.
"עניינים אישיים." זאק עונה בחיוך יודע סוד קטן.
איזה עניינים אישיים יש לו איתי ועם נינה?
"זה לא יכול לחכות לאחר הלימודים?"
"לא." זאק עונה בקצרה.
מר ברג נאנח, "מיה, נינה. גשו בבקשה." הוא קורא לנו.
הוא מוותר כל כך מהר.
אני ונינה מביטות אחת על השנייה וקמות מהכיסאות. זאק מביט בנו בזמן שאנחנו מתקרבות אליו, הוא מחייך כשהוא מוביל אותנו מחוץ לכיתה וסוגר אחריו את הדלת.
כשאנחנו יוצאים אני רואה את ניל נשען על הקיר ליד ורוקע ברגלו בעצבנות.
"מיה," הוא אומר כשהוא מבחין בי ומתקרב אליי.
"איזה עניינים יש לכם איתנו?" נינה שואלת בחוסר סבלנות.
ניל מעביר את ידו על עורפו באי נוחות תחת מבטה הנוקב של נינה.
"שמעתי על מה שקרה." זאק אומר ונעמד לצד ניל.
"סיפרת לו?" אני שואלת את ניל פגועה קצת.
"מצטער." הוא אומר ומשפיל מבט.
לא רציתי שעוד אנשים ידעו. אני רוצה לשכוח את זה בעצמי.
"למה סיפרת לו?!" נינה שואלת בכעס.
"וואו, חריפה!" זאק זוקר גבות וחושף חיוך מושלם שמגיע עד עיניו החומות והבהירות.
"מה?!" היא מפנה מבט כועס לעברו.
"תירגעי, פלפלית. אנחנו כאן להתנצל בשמו." הוא מחייך אליה ומסתובב להביט בי.
החיוך שלו נעלם בהדרגה כשהוא מתחיל לדבר. "רציתי להגיד לך שאנחנו מתנצלים על ההתנהגות שלו. לאחרונה, במיוחד בשבועות האחרונים, הוא עבר תקופה לא קלה. הוא לא אדם רע, אבל אנשים לפעמים מוצאים את הצד הרע החבוי שלו."
"כן, למעשה הוא אדם ממש טוב." אומר ניל ונע באי נוחות במקום בגלל נינה שנועצת בו מבטים.
"אם יש לו צד רע חבוי, אז הוא כן אדם רע." נינה מתריסה.
זאק מביט בה כמה רגעים ונאבק להסתיר חיוך שמאיים להתגנב וחוזר בחזרה להביט בי במבט רציני. "את בטח יודעת את הסיבה להתנהגות שלו. אני מקווה שתוכלי לסלוח לו."
"אז למה הוא לא בא להגיד שהוא מצטער בעצמו?" נינה שואלת ביובש ומשלבת ידיים על החזה.
"הוא כן אמר שהוא מצטער, אבל לא בדיוק סלחתי לו." אני אומרת וממשיכה להביט בזאק וניל.
"מה? מתי? למה לא אמרת לי?!" היא שואלת המומה.
"מצטערת." אני אומרת לה ומחייכת חיוך מתנצל.
נינה מביטה בי כמה רגעים ונאנחת. "בכל אופן, זאת לא סיבה להתנהג ככה. אתם בעצמכם דומים לזאין ולנייל, ואתם לא מתנהגים ככה."
"אז שמת לב לזה?" זאק שואל אותה בחיוך מופתע.
"איך אפשר שלא? אתם העתקים מדויקים שלהם." היא מגלגלת עיניים.
אלוהים, אני לא מאמינה שלא עליתי גם על זה! כנראה הייתי כל כך עסוקה בלחשוב עליו שלא שמתי לב שהם גם דומים למפורסמים, ועוד מאותה הלהקה. צירוף מקרים?
"את כנראה צודקת, אבל אנשים לא מגיבים אלינו כמו שהם מגיבים לג'ק."
"זה לא הוגן. הוא מקבל תשומת לב מבחורות יותר מאיתנו." ניל רוטן, ואני מרגישה דקירה בחזה מההערה הזאת שלו.
זאק מסתובב להביט בו, "לא מגניב, אחי. לא מגניב בכלל." הוא אומר במבט נוזף.
"מצטער." ניל מרים ידיים בכניעה ונסוג קצת לאחור.
"בכל אופן," זאק אומר ומסתובב להביט בי בחזרה. "אני מקווה שתדברו על זה שוב, ושתוכלי לסלוח לו."
"אני מניחה שאני יכולה לדבר איתו שוב."
זאק נאנח בהקלה ומחייך. "תודה."
זאק וניל נפרדים מאיתנו ואני ונינה נכנסות בחזרה לכיתה.
אם הוא באמת כל כך מצטער, אז אני מניחה שאני גם יכולה לסלוח לו.
YOU ARE READING
{the one i fell in love with {hebrew
Romanceמיה היא נערת תיכון רגילה שיצאה לטיול לילי עם הכלב שלה, שירו. היא לא ציפתה שבשעה כל כך מאוחרת היא תפגוש בבחור בפארק החשוך. היא הרגישה חששות מתגברים כשהוא התיישב לידה בחושך והיא לא הצליחה לראות את פניו, אבל הם נעלמו במהירות כשהתחיל לדבר איתה וגילתה על...
