השיעור החמישי להיום נגמר והפעמון מצלצל. "אני מקווה שנספיק יותר בפעם הבאה." אומרת המורה, אוספת את הניירות שלה ויוצאת מהכיתה.
לא הצלחתי להתרכז כל היום אחרי כל הבלגן. לפחות לא למדנו הרבה ולא פספסתי הרבה חומר, למרות שזה לא ממש מטריד אותי משום שאני תלמידה טובה - יחסית.
"אני לא מאמינה שכמעט לא למדנו." נינה רוטנת ונשענת לאחור בכיסא שלה.
"ואני לא מאמינה שאכפת לך מלימודים." אני אומרת מופתעת ופולטת משהו בין השתנקות לצחקוק.
"לא אכפת לי, אבל זה עדיף מאשר לשמוע את הבנות בכיתה צווחות בכל פעם שהזכירו את הבחור החדש. ואלוהים! ראית איך המורה הזקנה הזאת הגיבה? זה היה דוחה." היא מעוותת את פניה בגועל.
"היא לא זקנה, היא בשנות השלושים לחייה."
אני לא יודעת למה אני בצד שלה, זה באמת היה מטריד לראות את החיוכים המלחיצים והתגובות המוגזמות שלה. היא פשוט לא הפסיקה לדבר על העיניים שלו - שכנראה היא ראתה כשפגשה אותו עם שאר הצוות, ולא יכולתי שלא להרגיש סלידה מהצורה שהיא דיברה עליו.
"שיהיה, בשבילי היא זקנה." נינה מושכת כתפיים.
***
"נו כבר, מיה. תמהרי, השיעור השישי עומד להתחיל וכולם כבר הלכו." נינה מזרזת אותי.
"כמה דקות." אני אומרת בזמן שאני פותחת את הלוקר ומכניסה את הספרים מהתיק ומתכוונת לקחת את הספרים של השיעור הבא, אבל כשאני מנסה להוציא אותם, כל הספרים והמחברות שלי ועוד כמה ניירות נופלים ומתפזרים על הרצפה.
"נו, באמת." אני רוטנת כשאני מתכופפת לאסוף אותם.
אני מרימה את מבטי לנינה שמזיזה את רגליה בחוסר סבלנות. "את יכולה ללכת, אני כבר אבוא." אני נאנחת.
נינה אולי לא אוהבת ללמוד אבל היא גם לא אוהבת לאחר, מה שהופך אותה לקצת מוזרה.
"את תסתדרי?" היא שואלת ולמרות שהיא נראית חסרת סבלנות היא מתכוונת לזה.
"כן." אני עונה בקצרה.
"טוב, אז זזתי. תבואי מהר." היא אומרת בזמן שהיא כבר מתרחקת בצעדים מהירים.
"בסדר," אני קוראת אחריה והיא מסמנת בידה ששמעה.
אני נשארת לבד במסדרון ואוספת את הדברים שלי. כמה מהניירות הבודדים עפים קצת לאחור ואני מסתובבת כדי לתפוס אותם ונתקלת בזוג רגליים ארוכות.
אני מרימה באיטיות את מבטי ועיניי עוברות מהנעליים השחורות, לג'ינס השחור והצמוד והחולצה הלבנה, עד שהן נתקלות בעיניים ירוקות ועמוקות.
ג'ק.
סוף סוף אני רואה אותו פנים אל פנים - או יותר נכון פנים אל רגליים? שיהיה.
"תיזהרי." הוא אומר בקול חסר רגש ומביט למטה אליי בהבעה דומה.
הוא מתכופף ומתחיל לעזור לי לאסוף את הדברים שלי מהרצפה. אני לא מפסיקה לבהות בו בזמן שהוא אוסף חלק מהניירות ומרגישה את הדופק שלי מאיץ.
הוא כל כך קרוב אני יכולה להריח את הבושם שלו. אני שואפת עמוק ומתמכרת לניחוח המשכר.
"מה העניין?" הוא פולט אוויר בכעס ומביט בי בזעם דרך עיניו הירוקות שהפכו לכהות.
אני מתכווצת מעט מהמבט שלו.
"כ..כלו.." המילים שלי מקוטעות.
עשיתי משהו לא בסדר? טוב, זה נכון שלשאוף את הריח של אנשים זה לא בסדר - מטריד אפילו, אבל זאת לא סיבה לכעוס עליה, נכון?
הוא נאנח בחוסר סבלנות כשאני לא מצליחה לסיים את המשפט. "שיהיה... קחי," הוא נעמד ומושיט לי את הדברים שעזר לי לאסוף. אני קמה ולוקחת אותם ממנו.
"תודה." אני אומרת בקול שקט, לא בטוחה ששמע.
אני מכניסה במהירות את הדברים בחזרה ושומעת אותו מתחיל להתרחק. רק עכשיו יצא לי לפגוש אותו שוב. אני לא רוצה שזה יסתיים כל כך מהר.
"חכה!" אני קוראת אחריו, ומבלי לחשוב אני תופסת בשולי החולצה שלו ועוצרת אותו.
הוא עומד עם הגב אליי ולא זז. יש שתיקה מעיקה לכמה שניות אבל זה מרגיש כמו נצח.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שואל בקול רציני ושקט. "שחררי," עוברים כמה רגעים ואני עדיין לא משחררת, לא יודעת למה אבל אני פשוט לא מצליחה.
"אמרתי שחררי!" הוא נוהם ומסתובב במהירות אליי, ולפני שאני מבינה מה קורה הוא מצמיד אותי בחבטה עם הגב ללוקר.
ידיו אוחזות בחוזקה במפרקי ידיי בצידי ראשי והוא מהדק את אחיזתו. אני מתכווצת מהכאב.
אני מרימה את ראשי למעלה ורואה אותו מביט בי בעיניים קודרות ואפלות. האישונים שלו מתרחבים עד שנוצרים חישוקים ירוקים דקים. אני נרתעת תחת מבטו האפל.
הוא מהדק את הלסת ונחיריו מתרחבים בזעם. אני מרגישה רעד חולף לי בגוף.
"מ..מה עשיתי?" אני שואלת מבוהלת.
"את עוד שואלת?" הוא מסנן מבעד לשיניים חשוקות.
"אני בסך הכל..." אני מנסה למצוא את התשובה.
"את בסך הכל מה? חשבת שאני הוא?"
מה? הוא יודע שזה לא נכון. הוא יודע, נכון?
"אתה לא זוכר אותי?" אני שואלת בקול צרוד ורועד.
"זוכר?" הוא מקמט את המצח בחוסר הבנה ובניסיון להיזכר כאחד. "לא. אני לא זוכר כל בחורה שרודפת אחריי. יש יותר מדי כאלה." הוא צוחק ללא הומור.
אני מרגישה את הכאבים בחזה הולכים ומתגברים. הוא לא זוכר אותי? והוא חושב שאני כמו כל הבחורות האחרות?
הוא מקרב את שפתיו לאוזן שלי ולוחש, "אני יודע מה את רוצה." קולו הצרוד והנשיפה החמה שלו מעבירות לי זרמים בגוף ומאיצות את הדופק שלי.
הוא מרחיק את שפתיו מהאוזן שלי ומוחץ אותן על שפתיי בכוח, מכניס את הלשון שלו והיא צוללת לתוך הפה שלי, מתנגשת עם הלשון שלי, מחליקה ומשתפשפת בכוח על שלי.
הוא לא מנשק אותי. הוא טורף אותי ללא רחמים. אין כאן שום רגש.
אני לא רוצה שהנשיקה שלי תהיה ככה. אני נאבקת להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא רק מצמיד אותי יותר חזק ללוקר. מוחץ אותי תחת גופו הרזה והשרירי.
אני נכנעת מהמאבק חסר הטעם שלי.
אני מרגישה את הדם שלי גועש וחום מתפזר לכל חלקי הגוף שלי. הלחיים שלי בוערות, אני חסרת נשימה ואין לי אוויר.
הלשון החמה שלו ממשיכה לחקור את הפה שלי ואני מרגישה טעם מנטה עדין וממכר,
ומאיזושהי סיבה אני לא רוצה שזה ייפסק.
הוא מנתק את הנשיקה ונסוג לאחור, עדיין אוחז בי. אני מתנשפת, מנסה להכניס אוויר יקר לריאות הבוערות שלי.
"עכשיו קיבלת את מה שרצית." הוא גם מתנשף.
אני מסתכלת עליו בהלם. זה מה שהוא חשב שרציתי? זאת מי שהוא חושב שאני? בחורה שתנשק כל אחד בגלל שהוא דומה למישהו שהוא לא? אני לא כזאת בכלל.
"הדמעות שלך לא יעבדו עליי." הוא אומר ביובש.
אני מביטה בו מופתעת. לא שמתי לב שהתחלתי לבכות.
הוא משחרר את ידיי ולוקח צעד לאחור. אני משיבה את ידיי במהירות לחיקי ומתחילה לעסות במקום שאחיזתו הכאיבה לי.
"אם את לא רוצה להיפגע יותר ממה שנפגעת עכשיו, אז תתרחקי ממני."
אני מרימה בהיסוס את מבטי ומתבוננת בעיניו הירוקות והקודרות. כרגע הן לא העיניים שראיתי בפארק. הוא אולי אותו האדם, אבל הוא לא הג'ק שפגשתי לפני כמעט שבוע בפארק.
הדמעות שלי עדיין זולגות במורד פניי. אני מסתכלת על מפרקי ידיי ורואה סימנים חלשים עליהן ומרגישה פעימות על השפתיים שלי. הוא מביט בי רגע נוסף אחרון ומתחיל ללכת. אני צופה בו מתרחק ונעלם אל תוך אחת הכיתות במסדרון.
מי אתה ואיפה הבחור שפגשתי?
אני מתחילה ללכת לכיוון שירותי הבנות כדי לשטוף פנים ולהתרענן קצת. אני נכנסת ועיניי מתרחבות בהלם למראה ניל, התלמיד החדש מרטיב את ידיו מתחת לברז ומסדר את השיער מול המראה.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת אותו בטון שנשמע קצת מאשים.
הוא קופץ במקום מופתע ומסובב אליי במהירות מבט מבולבל. "מה אני- למה את בוכה?" הוא משנה את השאלה שלו במהירות.
"בגלל שיש בחור שמתייפייף בשירותי הבנות." אני עונה בציניות ומנגבת את הדמעות.
"אני לא מתייפ- רגע! שירותי הבנות?!" הוא צווח וזוקר שתי גבות.
הוא מאגרף את ידו סביב הפה שלו ומכחכך בגרון. "אני מתכוון..." הוא מנסה להישמע יותר רציני, "שירותי הבנות?!" אבל נכשל וצווח שוב.
"כן." אני עונה בחוסר סבלנות.
"מצטער, אני חדש כאן. מסתבר שאני לא מכיר את המקום עדיין." הוא אומר בחיוך קטן.
"יש שלט על הדלת שמסמן שאלו הם שירותי הבנות." אני מגלגלת לעברו עיניים.
"מסתבר שאני גם מטומטם." הוא מחייך חיוך רחב יותר שמגיע עד עיניו - שכמו שחשבתי הן כחולות, וקורץ לי.
אני מגלגלת עיניים וצוחקת מההערה הקטנה שלו. הוא נשאר לעמוד וממשיך להביט בי עם החיוך שלו.
אני מפסיקה לצחוק ומכחכחת בגרון. "אני מאמינה שאתה יודע איפה נמצאת הדלת." לא יכולתי לרמז לו בצורה ברורה יותר מזאת.
"אה," הוא קופץ בהבנה שהוא עדיין נמצא בשירותי הבנות. "מצטער. אני הולך." הוא מתחיל לצעוד קדימה לעבר הדלת, אבל נעצר בפתאומיות לידי. "בבקשה אל תספרי לאף אחד, זה יכול להיות מביך!" הוא מביט בי במבט מתחנן.
"בסדר." אני מחייכת חיוך מבין קטן.
"תודה!"
"הדלת..." אני אומרת ומסמנת לעברה בראשי.
"נכון, נכון! כבר הולך." הוא מחייך חיוך אחרון ומתקדם בדילוגים מהירים לדלת.
אני מחייכת ומנידה קלות את הראש. הוא בחור מוזר.
אני נאנחת כשאני מתקרבת לכיור ופותחת את הברז כדי לשטוף את הפנים ולמחוק את שבילי הדמעות שנוצרו על לחיי.
אני מסיימת ומביטה על עצמי במראה. השיער השחור שלי מעט פרוע, העיניים האפורות שלי אדומות מהבכי והשפתיים שלי נפוחות מהנשיקה.
אני מסדרת את השיער ומכווצת שפתיים בניסיון להוריד מהנפיחות שלהן, לוקחת מגבת נייר ומנגבת את הפנים. אני יוצאת מהשירותים ומתחילה ללכת לכיוון הכיתה.
"למה איחרת?" מר ברג המחנך שואל אותי כשאני נכנסת לכיתה.
"נתקעתי בשירותים יותר זמן משתכננתי." אני מקניטה אותו.
כל הכיתה מתחילה לצחוק. טוב, זה לא לגמרי שקר. באמת הייתי שם יותר משתכננתי בגלל ניל.
הוא מכחכך בגרון, משתיק את הכיתה ואומר לי להתיישב.
"למה באמת איחרת?" נינה לוחשת כשאני מתיישבת במקום לצידה.
"כמו שאמרתי נתקע-"
"על מי את מנסה לעבוד?" נינה קוטעת אותי. "אני שמה לב שבכית." היא מביטה בי במבט נוזף.
נינה תמיד הייתה חדת הבחנה, אני אף פעם לא הצלחתי להסתיר ממנה כלום.
אני נאנחת בתבוסה. "אני אספר לך אחרי בית הספר."
היא מביטה בי כמה רגעים ומוותרת לי. נכון לרגע זה. היא מפנה את תשומת ליבה למר ברג שמדבר, ואני שוקעת במחשבות על אירועי הפגישה בפארק עם ג'ק.
הוא לא הג'ק שפגשתי אז. הוא השתנה. או שבעצם לא הכרתי אותו כמו שחשבתי? בכל אופן, אני לא מזהה אותו או את העיניים הירוקות ששאבו אותי לתוכן.
***
"הוא עשה מה?!" נינה שואלת בהלם, כמעט צועקת כשאנחנו הולכות בדרך לבית.
עיניי נעוצות על המדרכה שאנחנו הולכות עליה.
"אני לא מאמינה! למה לא סיפרת לי קודם? הוא חושב שמותר לו לעשות הכל רק כי הוא דומה לו? אני הולכת להראות לו מה זה כשאני אראה אותו מחר!" היא אומרת בזעם.
נינה תמיד מגוננת עליי ואני אוהבת אותה מאוד על זה, אבל אם היא תתערב היא רק תחמיר את המצב.
"בבקשה אל תעשי משהו טיפשי," אני מרימה אליה מבט מתחנן ומורידה אותו במהירות בחזרה להביט במדרכה. "אני גם ככה לא מתכוונת להתקרב אליו יותר." הלב שלי מתכווץ מכאב כשאני אומרת את המילים האלו, אבל משום מה כבר התרגלתי לכאבים האלו בזמן האחרון.
היא נאנחת בתבוסה. "טוב, רק כי את מבקשת ממני."
אנחנו נפרדות באמצע הדרך, כל אחת הולכת לכיוון הבית שלה. אני מגיעה ונכנסת לבית ורואה שהוא ריק, גם שירו לא נמצא.
אני הולכת לחדר, משליכה את התיק על הרצפה וצונחת עם הגב למיטה. אני מוציאה את הפלאפון שלי מכיס מכנסי הג'ינס שלי ומחייגת לאימא שלי.
היא עונה בצלצול השני.
"חזרת?" היא שואלת ואני שומעת את הנביחות של שירו מהצד השני של הקו.
"כן. איפה אתם?" אני שואלת.
"בפארק, שירו לא הפסיק לנבוח אז החלטתי להוציא אותו לטיול של שלוש שעות." היא מתנשפת בעייפות.
"שלוש שעות? למה כל כך הרבה זמן?"
זה יותר מדי זמן בשביל טיול עם שירו.
"יש כאן כמה כלבים חדשים באזור ושירו משחק איתם. הבאתי אוכל ושתייה מהבית כך שהכל בסדר. אני שמחה שהוא נהנה." אני יכולה לשמוע את החיוך שבקולה מהצד השני של הקו.
היא מאוד אוהבת את שירו ותעשה הכל בשבילו. הוא חלק מהמשפחה אחרי הכל.
"טוב, מתוקה תנוחי קצת אחרי בית הספר." היא אומרת אחרי שדיברנו עוד קצת.
"טוב, תיהנו לכם."
"זה מה שאנחנו עושים." היא מצחקקת, ואנחנו מנתקות את השיחה.
הם בפארק. מעניין אם ג'ק ולולה נמצאים שם? אני בספק.
אני רוצה לראות אותו ולפגוש את הג'ק שפגשתי בפארק. אבל זה לא משנה, הוא לא רוצה שאני אתקרב אליו.
אני שוכבת במיטה ולפתע העיניים שלי צורבות. אני מעבירה עליהם את ידי ומרגישה בנוזל חמים על אצבעותיי. אני שוב בוכה.
למה אני מתנהגת ככה בגללו? אף פעם לא חשתי ככה ולא בכיתי בגלל בחורים אחרים, אז למה בגללו כן?
אני מרגישה את העייפות של כל היום הארוך הזה מצטברת והעיניים שלי הופכות לכבדות ונעצמות, ואני נרדמת עם המחשבה שחלפה לי בשלב מוקדם יותר של היום.
איפה הבחור שפגשתי?
YOU ARE READING
{the one i fell in love with {hebrew
Romanceמיה היא נערת תיכון רגילה שיצאה לטיול לילי עם הכלב שלה, שירו. היא לא ציפתה שבשעה כל כך מאוחרת היא תפגוש בבחור בפארק החשוך. היא הרגישה חששות מתגברים כשהוא התיישב לידה בחושך והיא לא הצליחה לראות את פניו, אבל הם נעלמו במהירות כשהתחיל לדבר איתה וגילתה על...
