{the one i fell in love with {hebrew

פרק 12 - מה עשיתי?

אני ונינה מתיישבות בכיסאות שלנו. מר ברג נכנס לכיתה ומתחיל לנאום עד כמה הוא גאה באלו שהשקיעו בעבודות, ועד כמה הוא מופתע מאלו שבכלל הצליחו לעבור.
נינה מגלגלת עיניים. "שיגיד תודה וזהו." היא לוחשת לי.
"ולמה הוא צריך להודות לך?" אני מרימה גבה.
"כי למדתי בעצמי ולא שיגעתי אותו שיעזור לי. למרות שהייתי צריכה עזרה ענקית, התחשבתי בו ולמדתי לבד."
"כמה מתחשב מצידך." אני מצחקקת.
"אני יודעת, נכון?" היא מרימה מעט ידיים לצדדים ומושכת בכתפיה.
אנחנו מפנות את תשומת ליבנו בחזרה למר ברג שמלמד אותנו בשעתיים הראשונות.
השעתיים הראשונות עברו די מהר בשבילי, אבל כנראה שלנינה לא כל כך שאני יכולה להישבע שאני רואה את הנשמה שלה יוצאת מהפה שלה כשראשה על השולחן.
אלוהים, היא נראית כמו גופה של זומבי.
כשהפעמון מצלצל להפסקה, אני יכולה לראות את הנשמה שלה חוזרת בחזרה והיא מתעוררת לחיים. "סוף סוף!" היא מרימה את ראשה מהשולחן במהירות.
"סבלת הרבה. אני גאה בך שעברת את זה." אני טופחת על כתפה ומעמידה פני מתאבלת.
"אני כל כך שמחה שאת מבינה אותי." היא טופחת לי בחזרה ומביטה בי באהדה, מעמידה פנים שהיא מנגבת דמעה בזווית העין. "טוב, אם סיימנו, הפסקה!" היא קמה במהירות ומתכוונת לצאת מהכיתה.
אני גם קמה ומהכיסא ושתיינו מתכוונות לצאת, אבל לפני שאנחנו מספיקות, מר ברג קורא לנו. "מיה, נינה. גשו בבקשה."
"הי, ברג! אם יש לך משהו להגיד, תחכה לסוף ההפסקה. אתה מבזבז לנו זמן יקר." נינה מזעיפה פנים. אני סוטרת לה על הזרוע ושולחת לה מבט נוזף. "מה? הוא יודע שזה הכל מאהבה." היא שוב מדגישה בציניות את המילה.
"את פשוט אוהבת את כולם." אני מנסה להחניק צחוק.
"אהבת-שנאה כנראה." מר ברג צוחק.
"נראה שכולם פשוט מבינים אותי היום." נינה גם צוחקת. "בכל מקרה, מה העניין?" היא שואלת את מר ברג כשאנחנו מתקרבות לשולחן שלו.
"יש לי משהו חשוב לדבר איתכן עליו. אבל לפני שאני מתחיל, מיה, מה קרה לך לשפה?" קמט מופיע על מצחו וקמטים קטנים נוספים סביב עיניו החומות.
"כלום... נשכתי בטעות את השפה." אני נעה מעט במקום כשאני מבחינה שנינה מביטה בי בחשדנות. כנראה רק עכשיו שמה לב לזה. לא שאני יכולה להאשים אותה. הפצע כמעט החלים.
"הבנתי..." הקמטים בפניו נעלמים. "בכל אופן, אני שמתי לב שאתן קרובות לתלמידים החדשים. ומאחר והם הגיעו יחסית מאוחר, אז יש להם כמה קשיים. אני וכמה מורים אחרים התייעצנו וחשבנו שאולי תעזרו להם."
"מה? איזה כבר קשיים יכולים להיות להם? וחוץ מזה, הם שנה מעלינו. כך שאם הם מתקשים בלימודים, אנחנו לא נוכל לעזור." נינה אומרת.
"את צודקת. אבל אני לא מדבר על זה. אני מתכוון, אתן יודעות את הנסיבות שבהן הם הגיעו לכאן מלונדון. בהתחשב בעובדה שכולם רוצים להתקרב אליהם, הם רק מתרחקים. הם לא מתחברים לאחרים, גם לא לאף אחד מהכיתה שלהם. עם זאת, זה נראה שהם ביחסים די טובים איתכן, בנות. חשבתי שאולי תוכלו לעזור להם להשתלב חברתית כאן בבית הספר."
נינה נוחרת בבוז. "מה, אנחנו השמרטפיות שלהם? הם בנים גדולים, הם יסתדרו לבד."
"אני אתן לך ציון עובר גם בעבודה הבאה." מר ברג מושיט לנינה את ידו.
"סיכמנו." היא לוחצת את ידו לאישור.
"באמת?" אני מגלגלת את עיניי לנינה.
"הי, אם זה אומר שאקבל ציון עובר, אני גם מוכנה להחליף להם חיתולים."
אני נאנחת. "אבל איך נוכל לעזור להם להשתלב אם הם לא רוצים, וכל התלמידים רוצים להתקרב אליהם מסיבות שהם לא מוכנים לקבל?" אני שואלת.
זה יהיה קשה. אני עדיין זוכרת את הצחוק חסר הרגש וההבעה האטומה של ג'ק כשהוא דיבר על כך שכולם מתקרבים אליו כי הם חושבים שהוא מישהו שהוא לא. שהוא הארי סטיילס.
טוב, זה נכון שהם מאוד דומים אבל עם זאת, הם מאוד שונים. אני חושבת... זה לא שיצא לי להכיר את הארי במציאות או משהו. אבל לג'ק אין קעקועים-לפחות לא ראיתי שיש לו, ואני מניחה שהארי לא ינשק בנות בתור התנצלות.
"אני בטוח שתצליחי לחשוב על משהו. אחרי הכל, יש לך ראש יצירתי, מיה." מר ברג מחייך אליי.
"טוב, אני לא יכולה להתווכח עם זה." אני מחייכת בחזרה ומר ברג נאנח בהקלה.
"תודה בנות. ידעתי שאני יכול לסמוך עליכן."
"ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך בקשר לעבודה הבאה שלי." נינה לוחשת בקול וקורצת.
אני מגלגלת שוב עיניים וצוחקת אחרי מר ברג.
"טוב, אתן יכולות לצאת להפסקה." מר ברג אומר.
"אה! ההפסקה, לגמרי שכחתי. אני מצפה ממך לתת לי לפחות 70 על הזמן שבזבזת לנו!" נינה אומרת כשהיא גוררת אותי.
אני רואה את מר ברג צוחק ומניד בראשו לפני שאנחנו יוצאות מהכיתה. אני ונינה מתחילות ללכת במסדרון בחיפוש אחר הבנים.
"איך נמצא אותם?" אני שואלת כשעברנו כמה כיתות ויצאנו לחצר ולא מצאנו אותם.
"חכי רגע. אני חושבת שיש לי פתרון."
אני מביטה בנינה מבולבלת כשהיא ניגשת לחבורת בנות קטנה בחצר. "הי! ראיתן את העתקים של וואן דיירקשן?" היא שואלת אותן בזמן שהיא מתקרבת אליהן.
הלסת שלי נשמטת. נינה רוז, מה לעזאזל את חושבת שאת עושה? אנחנו אמורות לגרום להם להשתלב. הם לא ירצו אם האחרים יתייחסו אליהם בתור מי שהם לא. האם זאת לא הסיבה שהם מתרחקים מהם?
אני רואה שנינה ממשיכה לדבר איתן ואחת הבנות צווחת מעט כשהיא מצביעה לכיוון מסויים. אני מפנה את מבטי לכיוון שבו הצביעה, ורואה את ג'ק, זאק וניל יושבים על הדשא בהמשך החצר.
נינה חוזרת להביט בי ומסמנת לי בראשה ללכת אחריה. אנחנו הולכות על הדשא עד שאנחנו נעמדות לפניהם. אני מעבירה את ידי באי נוחות על זרועי כשג'ק מביט בי. הפעם, הוא לא מביט בי כמו קודם, אבל אני לא יודעת על מה הוא חושב כשההבעה שלו אטומה.
"הו, תראו מי כאן. כבר מתגעגעת?" זאק מרים גבה לנינה.
"בחלומות שלך, שיבוטי." היא מסננת.
עיניי מתרחבות כשאני מביטה בה בהלם. שיבוטי? באמת נינה? איך זה יעזור לך לגרום להם ל--
נינה שורקת בפתאומיות וקוטעת את הטלפתיה שלי איתה. "הי, בן!" היא צועקת ומסמנת לבן שמשחק כדורגל לגשת אלינו.
ג'ק, זאק וניל מביטים מבולבלים בנינה כשבן מתקרב אלינו.
"מה המצב, נינה?" בן מתנשף ומנער מעט את החולצה שלו כדי לקרר את עצמו מעט.
"הצב מת. תודה ששאלת. בכל אופן," היא מתקרבת לבן ומושכת אותו בזרוע לכיוון הבנים. "תכירו, זה בן. בן, אלה הם... טוב, אתה כבר יודע. קדימה, תתחילו להכיר."
אני מכה את המצח שלי בידי. כל הכבוד לך, נינה. ממש דרך מצויינת לגרום להם להתחבר.
"אני מעדיף בנות, תודה." ניל צוחק צחוק מתגלגל. הצחוק שלו כל כך שובב ומתוק, ומידבק.
"אני הייתי מעדיף אותך, אבל תודה על ההתחשבות." זאק גם צוחק.
נינה מגלגלת עיניים. "גם לך יש משהו להגיד?" היא שואלת את ג'ק בחוסר סבלנות.
"לא ממש..." ג'ק מעביר את ידו בשיערו ומביט לכיוון אחר. זה נדמה לי, או שהוא מתחמק מלהביט בי?
"יופי." היא נושפת ומתיישבת על הדשא מולם כשהיא מושכת את בן ומאלצת גם אותו להתיישב.
"אממ, נינה... אם את לא רוצה משהו איתי, אז אני מעדיף את הכדור." בן מגרד באי נוחות בשיערו וקם מהדשא, נמנע מקשר עין עם הבנים וחוזר למגרש.
"תזכור את זה, בן!" נינה צועקת ונאנחת בתסכול. "והנה הלך לו הציון העובר שלי." היא רוטנת ותולשת כמה עלי דשא בידיה.
"על מה את מדברת?" זאק מקמר גבה.
"כלום..." נינה נשענת עם מרפקים על הברכיים. "אז... מה חדש?" היא ממש לא נשמעת מתעניינת.
"אין חדש. לפחות לא משהו שמישהו רוצה לספר." ג'ק אומר ביובש ומסובב את מבטו אליי. הוא שוב מביט בי במבט הזה. המבט שמתייחס אליי כאל... שקרנית ובוגדת?
מה כבר עשיתי שהוא ככה?
"למה אתה מתכוון?" נינה מזדקפת מעט.
"אני בעצמי לא יודע. הרי לא סיפרו לי כדי שאדע. כנראה שלא רואים אותי בתור מישהו שאפשר לסמוך עליו." ג'ק אומר בטון מזלזל, והמבט שלו ננעץ בי כמו חץ. "רואים אותי רק בתור..."
אני מסתובבת ומתחילה ללכת הרחק משם כשאני יודעת מה הוא מתכוון להגיד.
הוא שוב פעם חושב ככה.
מה כבר עשיתי עכשיו? זה בגלל שלא סיפרתי לו מי עשה לי את זה אתמול? מה הייתי אמורה להגיד בדיוק? שהאקס של אחותי הופיע אצלי בבית וכיסח לי את הצורה כשהוא היה שיכור מהתחת, ושחלפה כמעט שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה מאז שאחותי נפרדה ממנו בגלל שסיפרתי שראיתי אותו עם בחורה אחרת, ויכול להיות שהוא נוטר לי עכשיו טינה ורוצה להתנקם בי?
אין סיכוי שאני אומרת את זה. לא אכפת לי מה יקרה לי, אבל אם מרי תיפגע בגלל זה, אני לא אסלח לעצמי. בחיים.
אני מנסה לעצור את הדמעות שמאיימות להתפרץ כשאני שומעת את נינה קוראת בשמי. אני מתעלמת ונכנסת בחזרה למבנה.
לעזאזל, מה עשיתי שהוא מתנהג אליי ככה?