{the one i fell in love with {hebrew

פרק 11 - מדמיינת?

למחרת בבוקר, אני קמה לפני שהשעון המעורר מצלצל. אני שוכבת על המיטה ובוהה בריקנות בתקרה.
ג'ק נשאר איתי עד שאימא שלי חזרה אחרי שהסיעה את מרי, ונשאר לארוחת ערב. התחננתי אליו בשתיקה שלא יספר דבר, והוא הבין. במהלך הארוחה נאלצתי ללבוש צעיף כדי להסתיר את הסימנים. למזלי, מזג האוויר הקריר נמצא לצידי, כך שאימא שלי לא שאלה דבר בקשר לצעיף, אבל היא כן שאלה בקשר לפציעה בזווית הפה שלי. אמרתי לה שנשכתי בטעות את השפה, ובכך זה נגמר.
אחרי הארוחה ליוויתי את ג'ק החוצה. הוא לא לחץ עליי לספר מי עשה לי את זה, ומבלי לדבר הרבה, הוא הלך.
אני עדיין מנסה לחשוב למה רוי הופיע פתאום בפתח הבית שלי. אחרי כמעט שנה, למה הוא פתאום נזכר במה שקרה? אני פשוט לא יודעת.
אני מביטה בשעון הקטן שעל השידה, רואה שיש לי עוד רבע שעה לפני שיצלצל, ומחליטה להתארגן כבר עכשיו.
אני קמה מהמיטה וניגשת לארון, מוציאה מתוכו חולצת גולף שחורה עם צווארון ארוך כדי להסתיר את הסימנים שג'ק יצר מעל לסימנים של רוי, וסקיני ג'ינס, לובשת אותם במהירות והולכת לצחצח שיניים, ואחר כך מסרקת את שיערי.
"בוקר טוב, מתוקה. קמת מוקדם." אימא שלי אומרת כשאני נכנסת למטבח.
"בוקר טוב, אימא." אני אומרת בזמן שאני פותחת את המקרר ושותה מים קרים מהבקבוק.
היא מניחה יד על המותן ונאנחת. "כמה פעמים אני צריכה להזכיר לך לשתות מכוס?" היא מסתובבת עם הגב אליי ומכניסה צנימים לטוסטר. "את רוצה לאכול עכשיו?" היא שואלת אותי ובכל זאת מתחילה להכין.
"כן..." אני מתיישבת ליד שולחן האוכל.
היא מסתובבת אליי ומנגבת ידיים בסינר שלה. "מיה, משהו קרה? את לא מדברת הרבה מאז אתמול, ואת נשמעת מוטרדת. זה קשור לבחור ההוא?" היא מקמטת את המצח בדאגה.
אני נאנחת. "לא... אני פשוט קצת עייפה." אני לא רוצה להדאיג אותה. אם היא תגלה שרוי הופיע אתמול, היא תתפחלץ. סביר להניח שקודם היא תלך אליו עם מארוך ותשבור לו את הדלת, אבל אז היא תתפחלץ.
"אני מבינה. חיי תלמידת תיכון הם קשים." היא מנידה בראשה ומחייכת. "דרך אגב, מי זה היה הבחור ההוא? הוא כל כך נאה!" החיוך שלה הופך לזחוח כשהיא מתיישבת מולי, מביטה בי בעיניים גדולות ונוצצות.
"מישהו מבית הספר." אני נעה מעט בכיסא. אני לא בדיוק יודעת מה יש בנינו, אז אני לא כל כך יודעת מה להגיד.
"מישהו חדש? אני לא זוכרת שראיתי אותו קודם. הייתי זוכרת בוודאות אם כן. אם לא היה לי את אבא שלך אני..."
"אימא!" אני צווחת.
"אני צוחקת, אני צוחקת." היא מניפה ידיים בהתגוננות.
אני מגלגלת עיניים. "מה עם אבא באמת? מתי הוא חוזר מנסיעת העסקים שלו?"
היא מפסיקה לחייך ונאנחת. "אני לא יודעת. הוא אמר שזה מתעכב בגלל שיש כמה בעיות. הם פשוט קורעים אותו שם. הוא עובד כל כך קשה." היא מניחה את זרועותייה על השולחן ומשעינה עליהם את ראשה. "אני כל כך מתגעגעת אליו. אני כבר רוצה לראות אותו." היא אומרת בקול ילדותי מתפנק ומשרבבת מעט שפתיים.
"גם אני." אני מצחקקת ומלטפת את ראשה.
היא מרימה את ראשה אליי, מביטה בי עם שפתיים משורבבות. "אבל זה לא אותו הדבר. אני מתגעגעת למגע שלו. אני רוצה שהוא--"
"אימא!" אני שוב צווחת. "אני לא רוצה לשמוע." אני מכסה את אוזניי בידיי.
"מצטערת, מצטערת." היא צוחקת ונשענת לאחור בכיסא. אני מנידה בראשי בחוסר אמון. "את מריחה משהו שרוף?" היא מכווצת מעט את האף. עיניה מתרחבות והיא קמה במהירות מהכיסא. "שיט, הצנימים!" היא מוציאה אותם במהירות ומניחה על צלחת ומפזרת בידה את העשן. "מיה גריי, בחיים אל תדברי כמו אימא שלך. תקשיבי לי בכך שלא תקשיבי למה שאני אומרת."
"נשמע הגיוני." אני מגלגלת עיניים ומצחקקת.
היא מושכת בכתפיה ומכניסה צנימים חדשים לפני שזורקת את השרופים לפח.
"טוב, אני זזתי. תודה על האוכל." אני אומרת כשסיימתי לאכול וקמה מהכיסא.
"בבקשה, מתוקה. ושיהיה לך יום טוב." אימא שלי אומרת כשהיא מפנה את הצלחת ומתחילה לשטוף אותה.
"תודה. ביי." אני הולכת לעבר הדלת.
"מיה, חכי." היא עוצרת אותי בדיוק לפני שאני מספיקה לפתוח את הדלת. אני מסתובבת אליה. "מה קרה לשירו? הוא לא יצא מהמלונה כל הבוקר. בדרך כלל הוא מסתובב במטבח אנרגטי ושמח כשאת קמה."
"הוא פצע את הרגל." אני אומרת בעצב.
"באמת? איך זה קרה?" עיניה מתרחבות.
"לא יודעת." אני בקושי אומרת ומרגישה את הדחף לבכות כשאני נזכרת איך רוי בעט בו כשניסה להגן עליי. אבל אני מתגברת עליו כשאני נזכרת בכך שג'ק אמר שזה לא משהו רציני ושזה יחלים בקרוב.
אני כל כך דואגת לשירו. אני מקווה שלא כואב לו יותר מדי...
"הבנתי. אני אלך לראות אם הוא בסדר ואדאג לו לאוכל ולשתייה. את יכולה ללכת." היא פונה ללכת לאחור והולכת לכיוון הגינה, ואני יוצאת מהבית.

אני הולכת במסדרון בית הספר לכיוון הלוקרים.
"מיה!" אני שומעת את נינה מאחור ואני כמעט נופלת כשהיא קופצת על הגב שלי. "תראי, תראי!" היא מנופפת בידה דף בפניי.
"לא יכולה... ק-קשה לנשום." אני נאבקת להוריד אותה ממני.
"אה, סליחה." היא אומרת כשהיא יורדת מהגב שלי.
אני מסתובבת אליה. "למה את כל כך שמחה? את בדרך כלל לא טיפוס של בוקר." אני מחייכת כשאני רואה אותה קורנת מאושר.
"זה נכון. אבל תראי! קיבלתי ציון 63 בעבודה שהגשנו בשבוע שעבר." היא מראה לי את הדף עם הציון.
"ולמה את מאושרת מזה? זה ציון גרוע." אני מכווצת גבות.
"היא מאושרת כי אני זה שהבאתי לה את זה." זאק מופיע מאחוריה, מחייך חיוך רחב.
נינה מגלגלת עיניים. "אל תקשיבי לו. אני מאושרת כי זה ציון עובר. אני בכלל לא מבינה למה אנחנו צריכים ללמוד היסטוריה. הכל כבר בעבר ואנחנו צריכים להתמקד בהווה, ובעתיד." נינה מניחה יד תחת הסנטר ועוצמת עיניים כשהיא מהנהנת בהחלטיות.
אני מצחקקת. זאת דרך החשיבה של נינה אחרי הכל.
"רגע, למה אתה הבאת לה את העבודה?" אני שואלת את זאק.
"בדיוק מאותה הסיבה שג'ק נתן לך את שלך. המחנך שלכן יודע שאנחנו גרים באותו האיזור וביקש מאיתנו להביא את זה לכן."
"ברג, ברג, ברג." נינה נאנחת ומנידה בראשה. "הוא כזה שכחן. את יכולה להאמין לזה? הוא הגיש בהפסקה לכל הכיתה את העבודות ושכח לתת לנו את שלנו."
"טוב, את לא יכולה להאשים אותו. לא היינו בכיתה כשזה קרה." אני אומרת.
"זה נכון. אבל הוא יכל לתת לנו את זה בסוף היום ושכח. ובגללו, עכשיו הבבון הזה יודע איפה אני גרה." נינה לוחשת בקול.
"אני יכול לשמוע אותך את יודעת." זאק אומר.
"זאת הייתה הכוונה." היא מגלגלת שוב את עיניה.
אני צוחקת לעצמי כשאני רואה אותם מתווכחים. טוב, רק את נינה מתווכחת. זאק פשוט עומד ומחייך כשהוא מביט בה. וואו, הבחור הזה ללא ספק מחייך הרבה.
"על מה אתם מתווכחים?" אני שומעת את קולו של ניל ורואה אותו מתקרב אלינו, כשלצידו הולך ג'ק.
"לא עניינך, בלונדי." נינה מפנה לעברו מבט זועף.
"נינה, אל תהיי קשה איתו." אני אומרת.
"זה הכל מאהבה." היא מדגישה בציניות את המילה האחרונה וטופחת לו על הכתף חזק.
"אהבה-שנאה אולי." ניל מעוות את פניו בכאב כשהוא נוגע בכתף שבה נינה טפחה.
"אני כל כך שמחה לדעת שאתה מבין אותי." היא מזייפת חיוך.
הם ממשיכים לדבר, ומבלי לשים לב, עיניי ננעלות על ג'ק. הוא לובש מכנסיים צמודים שחורים וסריג אפור. שיערו משוך מהמצח לאחור ותלתלים פרועים צונחים בצדדים.
אני כל כך אוהבת את המראה הזה. את השיער הזה, ואת העיניים האלו...
אני משתנקת כשעיניו ננעלות בשלי, הבחין שבהיתי בו.
אני לא יודעת איך להתנהג לידו אחרי אתמול, וזה די מלחיץ אותי כשהוא מביט בי במבט חודר. אני מרגישה את העיניים שלו מקלפות כל שכבה בתוכי. חושפות אותי.
כשאני חושבת על דרך להתחמק ממנו, לפתע הפעמון מצלצל ומסמן על תחילת הלימודים.
"טוב, אנחנו צריכות לזוז לכיתה. היה כיף לפטפט איתכם. ביי." אני אומרת במהירות ואוחזת בזרוע של נינה ומתחילה ללכת בצעדים מהירים לכיתה.
"למה את כל כך ממהרת?" נינה שואלת אותי בזמן שהיא נגררת על ידי.
"את לא אוהבת לאחר, נכון?"
"נכון." היא אומרת ונותנת לי לגרור אותה.
זה היה מוזר... הוא הביט בי במבט נוקב. כאילו הוא לא מזהה אותי. כאילו אני מישהי שהוא לא מכיר. מישהי זרה.
אני כנראה מדמיינת...
אבל למה שהוא יביט בי ככה? כמו... בוגדת.
אני מדמיינת?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הרבה זמן שלא פרסמתי פרק לסיפור הזה!
אני יודעת שהוא לא משהו, אבל מקווה שאהבתן. ((○ > . < ○))