"בוקר טוב, אימא." אני אומרת בזמן שאני מתיישבת ליד שולחן האוכל במטבח ומניחה את תיק בית הספר שלי על משענת הכיסא.
"בוקר טוב מתוקה, את מוכנה?" היא שואלת עם הגב אליי בזמן שהיא מוציאה צנימים מהטוסטר ומניחה אותם על צלחת.
"כן." אני אומרת כשהיא מסתובבת ומניחה את הצלחת לפניי עם חמאה וריבה בצד.
"יופי." היא מנשקת את ראשי ומחייכת אליי.
אני לוקחת צנים אחד ומתחילה למרוח עליו את החמאה והריבה.
אני שומעת את שירו מתחיל לנבוח ליד הדלת.
"מה יש לו בזמן האחרון?" אימא שלי שואלת מתיישבת בשולחן מולי ומסתכלת על שירו.
"הוא פגש חברה, אבל הוא לא יכול לראות אותה." אני מניחה את הסכין ולוקחת נגיסה מהצנים.
"חברה?" היא מסובבת אליי מבט מופתע ומשועשע.
"כן." אני עונה תוך כדי לעיסה.
"אל תדברי בפה מלא, למה הוא לא יכול לראות אותה?" היא מקמטת את המצח.
"בגלל ש-"
"תסיימי ללעוס." היא קוטעת את דבריי.
אני מגלגלת עיניים לועסת במהירות ובולעת בכוח, מרגישה את האוכל נתקע לי בגרון. אני לוקחת את כוס מיץ התפוזים ולוגמת כדי להחליק את האוכל במורד הגרון, מניחה את הכוס ומתחילה לדבר, "בגלל שהיא והבעלים שלה לא מגיעים יותר לפארק, לפחות לא כשאנחנו נמצאים שם."
"אני מבינה." היא אומרת ומסתובבת להסתכל על שירו שממשיך לנבוח.
"שירו, מספיק." היא נוזפת בו, אבל הטון שלה מתרכך מיד. "בוא אליי, חמוד." היא מושיטה לו יד והוא מתקרב אליה, מלטפת את ראשו והוא מלקק לה את היד בתמורה.
"הוא בטח מרגיש בודד. אין הרבה כלבים באזור ואין לו עם מי לשחק." היא אומרת באהדה.
"כן." אני ממלמלת וממשיכה לאכול.
חלף כמעט שבוע מאז, וג'ק לא התקשר אליי כמו שהבטיח. ובכל פעם שהלכתי להליכה עם שירו לא ראיתי לא אותו, ולא את לולה בפארק.
אולי המספר שלי נמחק לו? הייתי צריכה גם לבקש את המספר שלו. או, שאולי הוא שכח אותי? אני רוצה לפגוש אותו שוב.
החזה שלי מתחיל לכאוב. אני חייבת לראות רופא, בזמן האחרון אני מרגישה דקירות בלב וכאב בחזה, ואני לא יודעת למה. זה כנראה לא סימן טוב.
אני מסיימת לאכול. "טוב, אני צריכה לזוז." אני לוקחת לגימה אחרונה מהמיץ ומסיימת אותו, קמה מהכיסא ולוקחת את התיק שלי.
"שיהיה לך יום טוב." אימא שלי אומרת.
"תודה." אני מנשקת אותה בלחי ונפרדת ממנה. "ביי, שירו." אני נפרדת גם ממנו והולכת לכיוון הדלת.
אני שמה את היד על הידית ושומעת את שירו נובח מאחוריי. אני מסתובבת אליו, "מצטערת, אנחנו לא יכולים ללכת עכשיו." אני אומרת בחיוך מתנצל ופותחת את הדלת ויוצאת מהבית.
***
"בוקר טוב, מיה." אני מסתובבת ורואה את נינה נשענת על הלוקר שלה.
"בוקר טוב, נינה." אני מברכת אותה בחזרה ומסתובבת בחזרה לשלי.
"אז מה עם הבחור המסתורי?" היא שואלת כשהיא פותחת את הלוקר שלה ומוציאה מתוכו ספרים לשיעור הבא.
"לא יודעת." אני מושכת בכתף בזמן שאני מוציאה ספרים מהתיק ומכניסה אותם ללוקר.
נינה היא חברה טובה שלי מגיל צעיר ואני תמיד מספרת לה הכל, אפילו סיפרתי על המפגש שלי עם ג'ק. השמטתי את הפרט שהוא דומה למפורסם כמובן, כי אני אפילו לא יודעת למי.
"אני לא מבינה למה את מביאה תיק, כשיש לך לוקר לשים בתוכו את כל הדברים."
"מה אם יפרצו לי אותו ויגנבו לי את הדברים?" אני שואלת ולא מסתכלת עליה.
"אני בספק שמישהו ירצה לגנוב את ספרי הלימוד שלך." היא נוחרת בבוז. "אז.. הוא לא התקשר?"
"לא." אני עונה בקצרה עדיין לא מסתכלת עליה.
"באמת?! עבר כמעט שבוע!" היא אומרת ובזווית העין אני רואה שהיא מניפה את שיערה החום מעבר לכתף במחווה דרמטית קטנה.
"כן," אני נאנחת בתסכול. "אפשר בבקשה לא לדבר על זה?" אני מפנה אליה מבט מתחנן.
"טוב, אם זה מה שאת רוצה." היא סוגרת את הלוקר שלה ומחייכת אליי חיוך קטן.
"תודה." אני מחייכת בחזרה.
אני מוציאה את הספרים הנחוצים לשיעור וסוגרת את הלוקר.
"אה, שמעת שמגיעים כמה תלמידים חדשים לבית הספר?" נינה שואלת אותי בזמן שאנחנו מתקרבות לכיתה.
"באמת? לא היה לי מושג."
"כן. ושמעתי שהם שנה מעלינו." אנחנו נכנסות לכיתה ומתיישבות בשולחן שלנו.
"שנה מעלינו?" אני שואלת בזמן שאני מניחה את הספרים על השולחן. "זה לא קצת מאוחר בשביל לקבל תלמידים חדשים? ועוד שנה מעלינו?"
"למי אכפת, העיקר שיהיו חתיכים." היא אומרת בחיוך הפלרטטני שלה וקורצת לי.
"אלוהים, זה הדבר הכי חשוב!" אני מנופפת בידיי תנועה דרמטית מזויפת ומצחקקת.
"נכון!" נינה מחקה אותי וגם צוחקת.
אני מגלגלת עיניים אליה ואנחנו מפנות את תשומת הלב שלנו למורה שנכנס לכיתה ומתחיל את השיעור.
השיעור נגמר והפעמון מצלצל. אני ונינה קמות מהשולחן אוספות את הספרים והולכות לכיוון הלוקרים. בדרך לשם אנחנו רואות שהמסדרון צפוף בתלמידים מכל הכיתות.
"מה הולך כאן?" אני שואלת את נינה בזמן שאנחנו נדחפות דרך התלמידים.
"לא יודעת." היא אומרת ומושכת כתפיים בזמן שהיא נאבקת לשמור על הספרים בידיה.
אנחנו סוף סוף מצליחות לפלס את דרכינו אל הלוקרים, ומכניסות את הספרים שלנו.
"אלוהים! זה הוא!" אני שומעת מישהי צורחת בהתרגשות.
אני מסתובבת ונתקלת בחבורת בנות צווחניות שמעיפות אותי על הלוקר שלי בחבטה והוא נסגר על החולצה שלי.
"היי, תיזהרו!" נינה צועקת כשהן חולפות על פנינו. "מה זה היה עכשיו?" היא שואלת המומה.
"לא יודעת." אני אומרת בזמן שאני נאבקת לפתוח את הלוקר ולשחרר את החולצה שלי אבל נכשלת.
"תני לעזור לך." היא אומרת ומנסה לשחרר את החולצה שלי, אבל גם נכשלת. "לעזאזל, זה לא נפתח!" היא מתנשפת ודופקת על דלת המתכת הדקה.
"הוא מתקרב!" הצווחות מאחורינו מתחזקות ומכאיבות לי באוזניים.
אני אוחזת בפינות החולצה ומושכת חזק. אני חייבת להתרחק מכאן לפני שאני אהפוך לחירשת.
"תסתמו כבר!" נינה צועקת ומכסה את אוזניה.
אני מושכת חזק יותר עכשיו והחולצה שלי נקרעת כשאני עפה לאחור.
אוי לא, מה לעשות? יש עכשיו קרע ענקי בחולצה שלי.
"תראו מה קרה בגללכן, בנות מטומטמות!" נינה שוב צועקת.
אחת הבנות שמעה את נינה ומסתובבת אלינו. "זה לא בגללנו. זה בגללו." היא אומרת וחיוך רחב ומלחיץ מופיע על פניה.
"בגלל מי?!" נינה שואלת בקול, מנסה להתגבר על הרעש במסדרון.
"בגלל ה-" היא מנסה להגיד משהו אבל צרחה נוספת קוטעת את דבריה.
"הוא כאן!" הבחורה מסתובבת במהירות לכיוון שממנו מגיעות הצווחות ומתחילה לצרוח בהתרגשות ולקפוץ במקום.
אני מכסה את אוזניי בניסיון להקל על הרעש והכאב שהוא גורם לי. אני מסתכלת על נינה ורואה שהיא מסמנת בשפתיה 'בואי נלך' ואני מהנהנת.
אנחנו מתחילות ללכת בכיוון הנגדי מהכיוון שממנו מגיע מקור הרעש וההמולה. אנחנו יוצאות לחצר השקטה באופן מפתיע ודי מכאיב אפילו, אחרי כל הצעקות.
"פאק, אני לא שומעת את עצמי חושבת!" נינה משפשפת את רקותיה ומעוותת את פניה בכאב.
"גם אני." אני אומרת ומנסה להתגבר על הזמזומים באוזניים שלי.
"מי שזה לא יהיה, שהגיע לכאן ובגללו כל הבלגן הזה, חייב לי טיפול רפואי ונפשי אחרי כל זה." נינה רוטנת בעצבים.
"אני חושבת שהוא בעצמו זקוק לזה." אני אומרת ומסתכלת אל הכיוון שממנו נשמעות עדיין הצעקות.
מי זה לעזאזל, ולמה כולם כל כך מתרגשים?
"מה תעשי בקשר לזה?" נינה שואלת אחרי שנרגעה קצת ומצביעה על הקרע בחולצה שלי.
אני מרכינה את ראשי ובוחנת את הקרע. הוא גדול. ממש גדול. כל הבטן שלי חשופה עכשיו.
"לא יודעת." אני נאנחת בתסכול.
"יש לי פתרון." אני מסתכלת על נינה בבלבול, היא מתקרבת אליי ומסדרת קצת את החולצה שלי ומיישרת קצוות.
"מושלם, עכשיו יש לך חולצת בטן." היא אומרת בחיוך רחב וגאה, ובצדק.
אין שום סימן לכך שהחולצה הייתה ארוכה ונקרעה.
נינה תמיד הייתה טובה בכל הנוגע לבגדים ועיצוב, ואפילו תפירה.
"זה נראה עכשיו טוב. חולצת הבטן השחורה והמאולתרת, עם הג'ינס הכחול הבהיר ונעליי הבובה השחורות שלך." היא אומרת בשילוב ידיים ומבט מרוצה.
"תודה." אני מצחקקת.
"בשביל זה אני כאן." היא מניחה יד על החזה בצורה הדרמטית 'המזויפת' האופיינית שלה וצוחקת.
"אני חושבת שכדאי שנחזור." היא אומרת כשהרעש מפסיק ומסמנת לעבר הכניסה.
"כן, גם אני." אני מהנהנת ואנחנו מתקדמות בחזרה, ואני לא יכולה שלא להיות סקרנית לגבי מי זה היה שגרם לכל זה.
לפתע אירועי הפגישה שלי עם ג'ק והדברים שהוא אמר חולפים לי בראש. אני מנערת את הראש קלות. לא, אין סיכוי.
"מה קרה?" נינה שואלת אותי.
"כלום." אני עונה בקצרה ומנסה להדחיק את המחשבה הזאת בפינה חשוכה של הראש.
זה לא הוא, נכון?
YOU ARE READING
{the one i fell in love with {hebrew
Romanceמיה היא נערת תיכון רגילה שיצאה לטיול לילי עם הכלב שלה, שירו. היא לא ציפתה שבשעה כל כך מאוחרת היא תפגוש בבחור בפארק החשוך. היא הרגישה חששות מתגברים כשהוא התיישב לידה בחושך והיא לא הצליחה לראות את פניו, אבל הם נעלמו במהירות כשהתחיל לדבר איתה וגילתה על...
