אני מהדקת בחוזקה את התיק סביב כתפיי, רגליי רועדות עם כל צעד שאני עושה, פעימות הלב שלי מתגברות והנשימות שלי מהירות וכבדות.
אני מרגישה עצבנית ולחוצה ככל שאני מתקדמת לעבר היציאה, אבל חלק ממני מרגיש יותר נרגש מאשר לחוץ.
רגע לפני שנפרדנו, זאק אמר שג'ק יחכה לי ליד שער בית הספר אחרי הלימודים. נינה הלכה לפניי באי רצון - היא די נגררה בכוח על ידי זאק וניל, ואני הולכת לפגוש אותו לבד.
אני יורדת את שלושת מדרגות האבן העבים, חוצה את החצר הקדמית והולכת לעבר השער הגדול.
כשאני מתקרבת אני רואה את ג'ק נשען עם הגב על קיר האבן, לועס את שפתו התחתונה בעצבנות. הוא מושך את שיערו מהמצח, מסדר אותו לאחור ומסתכל על השמיים.
הוא מטה את ראשו אליי כשהוא מבחין בי מתקרבת בצעדים מהססים.
הוא מפסיק ללעוס את השפה שלו, "באת." הוא מביט בי במבט מתוח.
"זאת היציאה. אחרי הכל, אני צריכה לעבור כאן אם אני רוצה לצאת מבית הספר." אני אומרת בקול שקט ולחוץ.
הוא מגחך גיחוך קטן. "צודקת." הוא מביט בי כמה רגעים. "שנזוז?" הוא שואל וחוזר לנשוך את שפתו התחתונה.
אני מהנהנת ואנחנו מתחילים ללכת לכיוון הבית.
אנחנו הולכים זמן מה זה לצד זו בשתיקה מעיקה. העיניים שלי נעוצות על המדרכה ואני סופרת את הסדקים עליה.
שאני אדבר ראשונה? אם כן, אז על מה? אולי אני צריכה להתנצל עכשיו על שהרסתי את ההתנצלות שלו קודם?
אני פשוט לא יודעת מה לומר.
"בקשר לקודם," ג'ק קוטע את הרהוריי. "אני מצטער. הגזמתי עם התגובה שלי."
אני ממשיכה להביט במדרכה. "זה בסדר. אני בעצמי הגזמתי עם התגובה שלי, ואני מניחה שחשבת שהייתה לך סיבה טובה לאיך שהתנהגת. וכבר התנצלת, כך שאני כבר לא יכולה להאשים אותך."
הוא מפסיק ללכת ונעצר. "אם כך, אז תסתכלי עליי ותגידי שאת סולחת." הוא אומר בקול קצת נואש.
אני גם נעצרת, מביטה לרגע על השמיים ומסתובבת להביט בו. רואה מבט נואש על פניו ותחינה בעיניו הירוקות.
למה הוא כל כך נואש שאסלח לו?
אני נשברת תחת המבט הזה.
"אני סולחת." אני אומרת בקול צרוד.
הוא מתקרב אליי בצעדים גדולים ואיטיים. שם את כף ידו הגדולה וחופן את הלחי שלי, מלטף בעדינות באגודלו ומסדר קצוות שיער מאחורי האוזן שלי.
"מה אמרת? לא שמעתי אותך." אני יודעת שהוא שמע, אבל הוא רוצה לשמוע את זה שוב.
אני בולעת רוק. "אני סולחת." אני אומרת בקול ברור יותר עכשיו.
הוא עוצם עיניים, נאנח בהקלה ופוקח אותן ואני רואה שוב את העיניים ששואבות אותי לתוכן. הוא מחייך שוב את החיוך שרציתי לראות. חיוכו מתרחב, מאושר משתי המילים האלו וחושף גומות חן עמוקות.
אני מרגישה שוב את הדחף להעביר את האצבע שלי עליהן, אבל הפעם אני לא עוצרת אותו.
אני מרימה באיטיות את ידי ומעבירה את האצבע שלי על אחת הגומות שלו. הוא מביט בי מופתע, אבל לא עוצר בעדי.
"מה את עושה?" הוא מחייך והגומה שלו מעמיקה תחת האצבע שלי.
אני מורידה את היד כשאני קולטת מה אני עושה אבל הוא תופס אותה במהירות.
"למה הפסקת?" הוא שואל בקול עמוק וצרוד ומביט בי במבט חודר.
האישונים שלו מתרחבים עד שהם יוצרים שוב חישוקים ירוקים ודקים, אבל הפעם זה לא מזעם. אלא מתשוקה. ואני מרגישה איך הן מנקבות חורים בתוכי.
הוא מעביר את האצבע שלי שוב על הגומה שלו, והדופק שלי מאיץ כשהוא מעביר את האצבע שלי עכשיו על שפתו התחתונה ומכניס אותה באיטיות לתוך הפה שלו, מוצץ ונושך אותה קלות בשיניו.
הוא ממשיך להביט בי ואני מביטה על שפתיו ננעלות סביב האצבע שלי.
הוא מחליק את האצבע שלי יותר עמוק ואני מרגישה את לשונו החמה והרטובה. הדם שלי גועש, לחיי בוערות והנשימות שלי כבדות.
למה אני לא עוצרת אותו?
אני לא יודעת למה, אבל מאיזושהי סיבה אני לא רוצה שהוא יפסיק. אני רוצה שהוא... שהוא מה?
הוא מוציא אותה באיטיות ומחכך את שיניו בעדינות מייסרת בכריות האצבע שלי ואני מרגישה הרגשה מענגת ומענה שם...למטה.
הוא מוריד את היד שלי ואני מרגישה אכזבה גדולה, אבל היא נעלמת במהירות כשהוא חופן את לחיי בידיו ומצמיד את שפתיו על שפתיי.
הוא משדל להכניס את לשונו ואני אינסטיקטיבית מכניסה אותה. היא צוללת לתוך הפה שלי ומסתובבת באיטיות ובתיאום מושלם עם שלי, מתנגשת, מתחככת ומשתפשפת על לשוני.
זה לא חסר רגש כמו בפעם הקודמת. יש בנשיקה הזאת רגש, ויותר מזה. יש בה תשוקה.
יד אחת שלו עוברת בשיערי ומאגרפת אותו מאחור. הוא מטה את ראשי לאחור ומעמיק את הנשיקה. ידיי עוברות בשיערו ואצבעותיי מתחפרות בתלתלי הנחושת שלו, מושכות בעדינות ומפיקות ממנו צליל אנחה. הוא מחזק את אחיזתו בשלי, מושך מעט ומפיק ממני צליל דומה.
הוא מצמיד את גופי לשלו, "פאק, מיה." הוא נושם לתוך הפה שלי וממשיך לנשק אותי, ואני מתמכרת לטעם המנטה העדין ולניחוח הבושם המשכר שלו.
הוא מנתק לאט את הנשיקה, עדיין אוחז בי. אני פולטת יבבה, מרגישה מתוסכלת מתחושת הניתוק הפתאומית. הוא משעין את מצחו על שלי ושנינו מתנשפים כמו כלבים מוכי כלבת.
"זאת בהחלט הסליחה הכי טובה שאי פעם קיבלתי." הוא אומר מבעד להתנשפויות הכבדות שלנו.
"וזאת בהחלט ההתנצלות הכי טובה שאני אי פעם קיבלתי." אני מסמיקה.
"אם כך, אני צריך להכעיס אותך יותר ולהתנצל יותר." הוא מרים גבה שובבה ומצחקק.
אני מביטה עמוק לתוך עיניו שנוצצות בשובבות. "שלא תעז להכעיס אותי. אבל אתה עדיין יכול להתנצל בכל זמן שתרצה." אני מצחקקת בחזרה.
ג'ק משחרר את שיערי ואני את שלו. הוא נסוג לאחור, אוחז בידי ומשחיל את אצבעותיו בשלי.
"אם נישאר לעמוד כאן, אני לא יודע מה אני עלול לעשות לך מול כל האנשים האלה." הוא מחייך חיוך שובב.
אני מביטה סביב ורואה קבוצת אנשים קטנה שנועצים בנו עיניים מהצד השני של המדרכה. אני משפילה מבט ומסמיקה מבושה.
הוא לוחץ בעדינות את ידי. "שנזוז?" הוא שואל ואני מהנהנת במבוכה.
הוא מוביל אותי ואנחנו מתחילים ללכת עם ידיים שלובות. אני מטה את ראשי למעלה אליו ואני רואה שהוא ממשיך לחייך.
למה הוא התכוון כשאמר שהוא לא יודע מה הוא עלול לעשות לי?
"מה קרה?" הוא מסתכל עליי כשהוא מבחין בי מביטה בו.
"כ-כלום." אני אומרת במהירות ומסיטה את מבטי ממנו.
אפילו אני לא עד כדי כך תמימה כדי לא לדעת למה התכוון.
בזווית העין אני רואה שהוא ממשיך להביט בי ולחייך. הוא צוחק צחוק עמוק ומתגלגל כשהוא קולט על מה אני חושבת. אני לוחצת חזק בידו ומרגישה את הסומק שלי מתגבר. איזה בושות.
"למה היית כל כך נואש שאני אסלח לך?" אני שואלת, מנסה להפסיק לחשוב על זה.
אני שבה להביט בו ומבטינו מצטלבים.
"בגלל שאת אחת מהמעטים שלא התייחסו אליי כמו אליו," הוא שואף אוויר ומוציא אותו באיטיות. "והבנתי שאני לא רוצה לאבד את זה." הדופק שלי מתגבר ואני מרגישה את כף ידי מזיעה בשלו.
הוא לוחץ שוב את ידי במחווה מרגיעה ועדינה ואנחנו ממשיכים ללכת בשתיקה נעימה.
"אז... נתראה." הוא אומר כשאנחנו מגיעים לבית שלי, עדיין אוחז בידי.
"כן," אני עונה בקול צרוד ושקט ומנהנת.
הוא רוכן לכיווני ומנשק אותי נשיקה עדינה ומעביר את לשונו על שפתי התחתונה. הוא נסוג מעט לאחור ומשחרר את ידי, תוחב את ידיו בכיסי מכנסיו הצמודים.
הוא עומד ומביט בי בעיניים חודרות, לשונו עוברת עכשיו על שפתו התחתונה והוא נושך אותה בין שיניו.
לעזאזל, אני רוצה גם לנשוך את השפה הזאת.
אנחנו ממשיכים לעמוד ולהביט אחד בשנייה כמה רגעים נוספים.
"אני באמת חייב ללכת, לפני שאני..." הוא צוחק, מחייך חיוך שובב ומעביר את ידו בשיערו.
אני יודעת למה הוא מתכוון ומרגישה את גופי מעקצץ בציפייה.
"אוקיי, אז... נתראה." הוא אומר שוב, מביט בי רגע נוסף אחרון ומתחיל ללכת.
אני צופה בו מתרחק.
אני מסתובבת במהירות, רצה לעבר הדלת ונכנסת לבית.
"מיה, זאת את?" אני שומעת את אימא שלי מהמטבח.
"כן, אימא." אני עונה וממשיכה לרוץ לעבר החדר.
"את רוצה לאכול משהו?"
"לא, אימא."
אני נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת במהירות. אני משליכה את התיק לרצפה, רצה אל המיטה, צונחת עליה ומחבקת חזק את הכרית שלי.
אני לא מאמינה שנישקתי אותו שוב, אבל הפעם נשיקה אמיתית!
אני צווחת מאושר בתוך ראשי.
אין לי מושג למה אני מרגישה ככה אבל זה לא מזיז לי כרגע.
אני מרגישה מאושרת!
אני קוברת את פניי בכרית, שואפת עמוק ואני עדיין יכולה להרגיש את ריח הבושם שלו, את טעם המנטה העדין ואת שפתיו על שלי.
אני סולחת לו, וזאת בהחלט הסליחה הכי טובה שנתתי אי פעם למישהו.
YOU ARE READING
{the one i fell in love with {hebrew
Romanceמיה היא נערת תיכון רגילה שיצאה לטיול לילי עם הכלב שלה, שירו. היא לא ציפתה שבשעה כל כך מאוחרת היא תפגוש בבחור בפארק החשוך. היא הרגישה חששות מתגברים כשהוא התיישב לידה בחושך והיא לא הצליחה לראות את פניו, אבל הם נעלמו במהירות כשהתחיל לדבר איתה וגילתה על...
