{the one i fell in love with {hebrew

פרק 10 - לצידך

מה לעזאזל...
"מה אתה עושה כאן?!" אני צועקת בזעם על דמות הגבר שעומד בפתח.
רוי, החלאה הבוגדנית שמרי יצאה איתו.
אני מתחלחלת רק מלהסתכל עליו. מה הוא חושב שהוא עושה כאן?!
"שמעתי שמרי הגיעה לביקור." הוא אומר בקול צורם שגורם לי לבחילה רק מלשמוע אותו.
איך הוא מעז לבוא לכאן ולהגיד את שמה אחרי מה שעשה?!
"איחרת. היא כבר נסעה לחבר שלה, אדם." אני מסננת בין שיניי ובכוונה מדגישה את שמו.
"היא עדיין איתו?" הוא שואל בטון מזלזל שגורם לדם שלי לרתוח.
"כן, היא עדיין איתו. אז תתפוס מרחק ממנה, שמעת!" אני צועקת כשאני מנסה לסגור את הדלת אבל היא לא נסגרת.
אני מציצה למטה ורואה את הרגל שלו במרווח הדק של הדלת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?! תעוף מפה!" אני נאבקת עם הדלת כדי שהיא תיסגר.
הוא פותח את הדלת בתנופה ואני מועדת מעט לאחור, הוא עובר את הסף ונכנס פנימה.
"נפרדנו בגללך, כלבה! ואת אומרת לי לתפוס מרחק?!" הוא נוהם ומביט בי בהבעה רצחנית מבעד לעיניים השחורות שלו ומקמץ אגרופים.
אני נרתעת לאחור, "בגללי?! אתה זה שבגד בה!" אני צועקת.
כרגע אני יודעת שעדיף לי לשתוק, אבל אני פשוט לא יכולה. איך הוא מעז להאשים אותי?!
הוא מתקרב אליי בצעדים גדולים ומהירים ומצמיד אותי לקיר עם ידו כרוכה סביב צווארי. "תקשיבי לי טוב, את תגידי לה שכלום לא קרה ושסתם דמיינת דברים." הוא אומר בקול מאיים ששולח צמרמורת במורד גופי - לא מהסוג הטוב.
"בחיים לא! אתה חלאה והיא יודעת את זה!" עבר קצת יותר משנה, למה הוא נזכר בזה פתאום?
הוא מהדק את אחיזתו סביב הצוואר שלי ואני נאבקת בשביל לנשום.
"את הבנת את מה שאמרתי?!" הוא חובט באגרופו עם ידו השנייה על הקיר.
"תעזוב אותי... בן זונה!" אני בקושי מצליחה לצעוק ומנסה להשתחרר.
הוא משחרר אותי, אבל לפני שאני מבינה מה קורה אני צונחת על הרצפה בחבטה.
אני מרגישה טעם מתכתי בפה ומעבירה את אצבעותיי על שפתיי ורואה דם עליהן.
הוא הכה אותי! הבן זונה הבוגדני הזה הכה אותי!
רוי נעמד מולי, מתנשא מעליי עם הגובה המאיים שלו, ואני מרגישה את הפאניקה אוחזת בי.
מה עוד הוא הולך לעשות לי?
כאילו שקרא את מחשבותיי, הוא מחייך חיוך שטני ומאיים. אני מתחילה לרעוד ומרגישה את הדמעות מאיימות להתפרץ החוצה.
הוא מרים את היד שהוא הכה אותי איתה, אני יודעת בגלל הדם שמופיע על פרקי אצבעותיו. הדם שלי.
"לא!" אני עוצמת חזק עיניים, צועקת בכל הכוח ומרגישה כאב מפלח בגרון.
"תסתמי, כלבה!" הוא שואג ותופס אותי מהשיער.
אני אוחזת בידו שמושכת בכוח בשיערי. אני יודעת שזה לא יעזור לי להשתחרר, אבל אולי זה יקל על הכאב הנוראי.
"ת-תעזוב אותי." אני מתחננת בקול רועד מבעד לייבבות ולדמעות שמתפרצות.
"שירו!" אני צועקת את שמו ומרגישה כאילו שאלפי מחטים ננעצים בגרון הכואב שלי.
שירו רץ במהירות מהגינה לעברנו כששמע אותי ומזנק על רוי. ידו משתחררת משיערי בכוח שגורם לי לייבב בקול, והוא מועד לאחור.
שירו נעמד לפניי ונוהם עליו, חושף את הניבים שלו, מזנק עליו ונושך בחוזקה את זרועו של רוי, מנער אותה בכוח מצד לצד.
אני שומעת את השרוול שלו נקרע ורואה שדם נוזל במורד הזרוע שלו.
אני מנצלת את ההזדמנות ומוציאה במהירות את הפלאפון שלי מהכיס בזמן ששירו ממשיך עם המתקפה שלו עליו.
בידיים רועדות אני מנסה לחייג למשטרה.
רוי קולט אותי, "בת זונה!" בועט חזק בשירו והוא פולט יללה ומתמוטט לפניי.
"שירו!" אני צועקת את שמו, ומכניסה בחזרה את הפלאפון לכיס.
"אני הולך להרוג אותך!" רוי מתקרב לעברי.
שירו נאבק לעמוד על רגליו הרועדות, רוי מתכוון לבעוט בו שוב אבל אני מזנקת לפניו ומחבקת את שירו חזק, מגנה עליו.
"תעזוב אותו!" אני מתחננת מבעד לנהמות של שירו.
רוי מושך שוב בשיערי ובועט בשירו. "את תשלמי על זה." הוא אומר קרוב לפנים שלי, ומקרב את זרועו המדממת לפניי.
אני נרתעת מהדם, אבל בעיקר מריח האלכוהול הנוראי שנודף ממנו.
הוא משחרר אותי, יורק לכיוון של שירו ויוצא בטריקת דלת מהבית שלי. אני נשארת שרויה על הרצפה ומתחילה לרעוד.
מה לעזאזל קרה כאן?
שירו מתרומם באיטיות מהרצפה ומתקרב אליי בצעדים צולעים מעט, מלקק את פניי ומיילל. אני מלטפת בעדינות את ראשו, "אני כל כך מצטערת, שירו." אני לוחשת בכאב, מחבקת אותו חזק אך לא יותר מדי - כדי לא להכאיב לו, ומתייפחת לתוך הפרווה הלבנה שלו. שירו ממשיך ללקק אותי ומיילל בבכי ביחד איתי.
לפתע נשמע צלצול בפעמון הדלת, ואני מרגישה את הבהלה והאימה אוחזים אותי שוב.
"ת-תעוף מכאן!" אני צועקת מבעד לנהמות של שירו ומחזקת את אחיזתי סביבו.
"מצטער, אבל אמרו לי למסור לך משהו מבית הספר." אני שומעת קול רך מסתנן מהצד השני של הדלת.
אני מתרוממת באיטיות מהרצפה ומועדת קלות על רגליי, שירו חוזר בחזרה לגינה כשהוא מזהה את הקול המוכר הזה.
אני פותחת את הדלת בידיים רועדות.
הדלת נפתחת ואני רואה את האדם שאני הכי זקוקה לו כרגע.
אני רואה את ג'ק עומד בפתח ומחזיק בידיו ניירות ומסתכל עליהם.
"המחנך שלך אמר לי להביא לך את זה, מיליאנה גריי." הוא מחייך כשהוא קורא את שמי המלא, שכתוב על מה שנראה כמו אחת מהעבודות שהגשתי.
הוא מרים את מבטו אליי והחיוך שלו נעלם ומתחלף בהבעה המומה ומזועזעת.
"מה לעזאזל קרה לך?!" הוא כמעט צועק כשהוא מביט בי, עובר את סף הדלת ומתקרב אליי.
אני מביטה בו בעיניים חסרות הבעה ורגש ומרגישה את הדמעות ממשיכות לזלוג.
"מיה, מה קרה לך?!" ג'ק חופן את הלחי שלי, ואני מתכווצת מהכאב.
"פאק!" הוא אומר כשהוא שם לב לפציעה שבזווית הפה שלי ומנגב את הדם באגודלו. "מי עשה לך את זה?!" הוא רוכן לעברי ואוחז בכתפיי בעדינות שלא תואמת לקולו הזועם.
אני מרגישה את עצמי נשברת.
אני כורכת את זרועותיי סביבו ומחבקת אותו חזק, פורצת בבכי, מתייפחת ומתפרקת לתוך החזה שלו.
הוא ממלמל קללה נוספת, מחבק אותי בחזרה ואני מרגישה את גופו מתקשח והופך למתוח, אבל קצב נשימותיו שנשאר איטי מרגיע אותי מעט.
הוא מנשק את ראשי, "איפה המטבח שלך?" הוא שואל בקול יותר רגוע ומנתק את החיבוק באיטיות, מנגב את הדמעות שלי.
אני מפנה את מבטי ומצביעה לעבר המטבח שנמצא בפנייה הימנית מעבר המסדרון הקצר והרחב הזה.
"הבנתי." הוא אומר ומוביל אותי לכיוון המטבח.
ג'ק מושיב אותי בכיסא ליד שולחן האוכל וניגש ללא היסוס למקרר, פותח את המקפיא ומוציא ממנו אחרי חיפוש קצר חבילת שעועית ירוקה קפואה, מתיישב לידי ומניח בעדינות רבה את השעועית הקפואה על הפציעה בזווית הפה שלי. אני מתכווצת מעט מתחושת הקרירות הצורבת.
"את בסדר?" הוא שואל בקול מודאג, ואני מבחינה בדאגה גם בעיניו הירוקות.
אני לא מצליחה לדבר בגלל הכאב שאני מרגישה בגרון ומהנהנת.
הוא מעביר את אצבעותיו על המצח שלי ומסיט בעדינות את שיערי מאחורי האוזן שלי.
"ש-שירו..." אני בקושי מצליחה להגיד את שמו.
"שירו?" הוא מקמט את המצח ואני מהנהנת. עיניו מתרחבות כשהוא מבין על מה אני מדברת. "אני כבר חוזר." הוא אומר ויוצא במהירות מהמטבח כדי לחפש אותו ואני נשארת לשבת.
אני מורידה את השעועית הקפואה אחרי כמה דקות שאני כבר לא יכולה לסבול את הקור ומניחה אותה על השולחן.
"בדקתי אותו. הוא פצע מעט את הרגל, אבל זה לא משהו רציני, זה יחלים ממש בקרוב." ג'ק חוזר להתיישב לידי.
הוא כנראה קולט את ההבעה המבולבלת שלי כשהוא ממשיך, "יש לי את לולה אחרי הכל, אז אני מבין בזה קצת." הוא מנסה לחייך אבל ללא הצלחה.
אני מושכת מעט את שיערי לאחור ונאנחת בהקלה על כך ששירו יהיה בסדר.
"פאק, מיה! מה זה לכל הרוחות?" ג'ק שולח את ידו במהירות לצווארי, כנראה הבחין בסימנים מהאחיזה של רוי.
"זה שום דבר." אני אומרת בקול צרוד כשאני מצליחה לדבר אחרי שהכאב נעלם מעט.
אני לא רוצה לדבר כרגע על מה שקרה.
"שום דבר?!" הוא מתפרץ. "את פאקינג נחנקת, ואת קוראת לזה שום דבר?!" הוא מושך בפראות את השיער שלו מהמצח לאחור.
אני מביטה עליו מבוהלת לרגע מעוצמת קולו. הוא מבחין בהבעה המובהלת שלי ומביט בי בהבעה כואבת ועצובה לרגע, עוצם עיניים ונאנח.
"מצטער. לא התכוונתי להרים את הקול." הוא משחרר את שיערו ומביט בי בעיניים זועמות, אבל הזעם לא מכוון אליי. "את לא חייבת לדבר על זה עכשיו, אבל אני רוצה לדעת מי הבן זונה שעשה לך את זה."
אני מהנהנת בהסכמה. אני לא רוצה להתווכח על זה. בטח שלא עכשיו.
ג'ק מלטף בעדינות את הצוואר שלי במקום שבו הסימנים נמצאים, רוכן אליי ומעביר את שפתיו בעדינות על צווארי. הדופק שלי מאיץ מהנשימה החמה שלו כנגד עורי.
"אני הולך למחוק את הסימנים שלו ולהשאיר את שלי." הוא מהמהם מבעד לצוואר שלי ומתחיל ללקק ולמצוץ אותו.
אני מאגרפת את ידיי בשיערו, נאחזת נואשות ברגע הזה.
הוא ממשיך למצוץ, ואני מתנשפת בכבדות ומתפתלת תחת מגע שפתיו ולשונו החמה על עורי, ומרגישה את הדם שלי פועם בחוזקה באוזניי.
מחכך את שיניו בעדינות מייסרת על עורי לפני שהוא נסוג לאחור, ואני נאלצת לשחרר את ידיי משיערו.
עכשיו הוא מנשק בעדינות את זווית הפה שלי ומעביר עליה את לשונו, מלקק את מעט הדם שנשאר.
"זהו. עכשיו אין עלייך כל זכר מהחלאה שעשה לך את זה, רק הסימנים החדשים שאני השארתי עלייך." הוא אומר בקול שקט וצרוד, מביט בעיניים חודרות מלאות בזעם ותשוקה יחד.
מעביר עכשיו את ידו על הסימנים החדשים שיצר, אצבעותיו מרחפות בעדינות מעליהם.
ואני מרגישה עכשיו שכרגע אני נמצאת במקום הכי בטוח בעולם. לצידו.