"איפה כולם?" אני שואלת את נינה בזמן שאנחנו פותחות דלתות וסוקרות את כל הכיתות.
"לא יודעת." היא מושכת כתפיים.
נכנסנו בחזרה והמסדרון היה ריק מתלמידים, לא היה זכר להמולה שהייתה בו קודם וכל הכיתות ריקות.
"גם פה אין אף אחד!" היא צועקת וסוגרת דלת במרחק כמה כיתות ממני. "מה עושים?" היא שואלת כשהיא מתקרבת אליי.
"אין לי מושג." אני ממשיכה לסרוק נואשות את המסדרון, לא בטוחה אחר מי אני מחפשת. "מה עם נסתבך בגלל שאנחנו לא עם כולם?" אני שואלת לחוצה.
"זה לא יקרה." נינה מנופפת בידה תנועת ביטול. "אני חושבת שהייתה לנו סיבה טובה לא להיות עם כולם, עדיין כואבות לי האוזניים." היא אומרת ביובש.
"כן, גם לי. אני עדיין מרגישה זמזומים באוזניים."
"מה אתן עושות כאן?" אנחנו מסתובבות אל הקול שמגיע מקצה המסדרון ורואות את מר ברג המחנך שלנו צועד בצעדים מהירים וכושלים לעברנו.
"מחפשות את כולם." אומרת נינה.
"כולם התאספו באולם." הוא מתנשף. "חיפשתי אתכן בכל מקום, איפה הייתן?" הוא שואל בזמן שהוא מנגב עם מטפחת לבנה טיפות זיעה מעל המצח שלו.
"ניסינו לברוח מלול התרנגולות הצווחניות שהיה כאן." נינה עונה ופולטת אוויר בעצבים.
"אני מבין. זה בהחלט היה מטורף." הוא מחייך חיוך שחושף קמטים דקים סביב העיניים החומות שלו.
"למה כולם התאספו באולם?" אני שואלת.
"לא יודע. בואו נלך לגלות." מר ברג אומר ומוביל אותנו לאולם.
אנחנו נכנסים לאולם ורואים את כל התלמידים יושבים בכיסאות שמסודרים בשורות ברחבי האולם הגדול. כל התלמידים מדברים בניהם ונשמעים מלמולים.
"הכיתה שלנו שם." אומר מר ברג ומצביע על השורה השנייה שבה הכיתה שלנו יושבת.
אני ונינה מתיישבות בשורה, ומר ברג מתיישב בשורה לאורך הקיר עם כל המורים ושאר צוות בית הספר.
"מה הולך כאן?" שואלת נינה את אחת הבנות מהכיתה שיושבת לצידה.
"הולכים להציג את התלמידים החדשים." היא עונה.
"התלמידים החדשים? אז למה היה את כל הבלגן הזה קודם?" נינה שואלת.
"בגלל ש-" היא מנסה לענות אבל המנהלת עולה על הבמה הקטנה מתחילה לדבר למיקרופון וקוטעת את דבריה.
"אפשר שקט בבקשה?" היא שואלת וכל התלמידים מיד משתתקים.
"שלום לכולם." היא מברכת את התלמידים, "כפי ששמתם לב כבר, יש לנו כמה תלמידים חדשים בבית הספר." היא אומרת וכולם מריעים ומוחאים כפיים בהתרגשות, במיוחד הבנות. וכמה מהן אפילו צווחות.
המנהלת מכחכחת בגרון וכולם שוב שותקים. "בכל אופן, אי אפשר היה שלא לשים לב לרעש ולבלגן שהיה קודם, וזאת הסיבה שהתכנסנו כאן. אני מבינה שכמה מכם חשבו שהם ראו מישהו מאוד חשוב ובעל שם מאוד גדול. אני רוצה להבהיר דבר אחד; הוא לא מי שאתם חושבים שהוא."
נשמעים דיבורים ומלמולים ברחבי האולם.
"מה זאת אומרת לא מי שאנחנו חושבים שהוא?" אחת הבנות מהשורה הקדמית שואלת בקול.
"אתם כבר תבינו ברגע שאני אציג אותו," המנהלת אומרת מבעד למיקרופון. "אבל קודם אני אציג את התלמידים האחרים. בואו בבקשה." היא קוראת להם.
אני רואה שניי בחורים מתקדמים מאחורי הבמה ועולים עליה.
"אלה הם זאק מרזי, וניל האמבר." היא מציגה אותם.
זאק הוא בחור מאוד נאה עם עור בצבע זית ושיער שחור קצוץ, וניל הוא גם נאה מאוד עם עור קצת חיוור ושיער בלונדיני מסודר קצת לאחור.
אני לא רואה את צבע העיניים שלהם אבל מן הסתם אני מנחשת שלזאק יש עיניים שחורות או חומות, ולניל עיניים כחולות.
"כמו הנהרות באנגליה." נינה אומרת לי באוזן.
"מה?" אני מביטה בה מבולבלת.
"שמות המשפחה שלהם, הם כמו השמות של הנהרות באנגליה." היא מצחקקת.
"אה. לא חשבתי על זה, אבל זה נכון." אני גם מתחילה לצחקק.
המנהלת מתחילה שוב לדבר ואני ונינה מפסיקות לצחוק."עכשיו אני הולכת להציג את התלמיד האחרון, שבגללו הייתה כל המהומה." היא אומרת בטון רך, לא מאשים. "בוא לכאן בבקשה." היא קוראת לו ואני רואה מישהו מתחיל לצעוד לכיוון הבמה, אבל הבנות מהשורה הקדמית קמות ומתחילות לצווח ומסתירות אותו לפני שאני מצליחה לראות מי זה.
"שבו בבקשה." המנהלת מצווה והן מצייתות, שוב נשמעים דיבורים ומלמולים נרגשים.
עיניי מתרחבות לנוכח הבחור שעומד על הבמה. אני מסתכלת ומזהה מיד את רעמת התלתלים ואת העיניים הירוקות -שאני לא רואה אבל יודעת את צבען. אני רוצה להישאב לתוכן.
זה הוא.
"ג'ק." אני ממלמלת בקול.
"מי?" נינה מקמטת את המצח לעברי.
"ג'ק, הבחור מהפארק שסיפרתי לך עליו." אני עונה ולא מורידה עיניים ממנו.
הוא כאן. בבית הספר שלי. אחרי כמעט שבוע שרציתי לפגוש אותו שוב, הוא נמצא בבית הספר שלי, והוא התלמיד החדש.
"אלוהים אדירים! את רוצה להגיד לי שזה הבחור המסתורי שלך?!" נינה שואלת בהלם.
"כן, למה?" אני שואלת אותה ומקמטת את המצח לעברה בחוסר הבנה.
"את עוד מעזה לשאול?!" עיניה נפערות בתדהמה.
"מה העניין?" אני שואלת בחוסר סבלנות.
"כלום, רק ש-"
"הארי!!" נשמעות צווחות ברחבי האולם וקוטעות את נינה מלסיים את המשפט.
מה הן אמרו עכשיו?
"מה?" אני שואלת בהלם.
"רק עכשיו שמת לב?" היא שואלת כלא מאמינה.
אני ונינה מפנות בחזרה את תשומת ליבנו למנהלת שאומרת לכולם להיות בשקט ושוב מתחילה לדבר. "כמו שאמרתי, הוא לא מי שאתם חושבים שהוא. הוא התלמיד החדש ג'ק סטמפורד. ולא, הוא לא הארי סטיילס." היא מבהירה.
מה?! הוא אמר שהוא מאוד דומה למפורסם מסוים, אבל לא זכרתי למי.
אני לא מאמינה שלא עליתי על זה מיד. הוא לגמרי העתק מדויק שלו. זה כאילו שהארי סטיילס בכבודו ובעצמו עומד בבמה הקטנה הזאת.
התלמידים משתתקים מיד, כנראה גם מנסים לעכל שזה לא באמת האדם שהם חשבו שהוא.
"גם כמו נהר - נחל ליתר דיוק, בלונדון." נינה לוחשת לי באוזן.
"מ.. מה?" אני מגמגמת, עדיין לא מצליחה לעכל את מה שנאמר כאן.
"שם המשפחה שלו, סטמפורד. כמו הנחל בלונדון." היא מצחקקת בקול לחוץ, כנראה מנסה לשנות את האווירה שנוצרה סביבי.
אני מנסה להדחיק את ההלם שנכנסתי אליו ומחייכת חיוך מאולץ לנינה. "למה את מופתעת? שם המשפחה של המחנך שלנו, מר ברג, הוא על שם נהר ההדסון שבניו יורק." אני מצחקקת עכשיו כשאני חושבת על זה.
נינה מביטה בי מופתעת לרגע מהשינוי הפתאומי שלי ומתחילה לצחוק ביחד איתי.
בזווית העין אני חושבת שאני רואה את ג'ק מביט בי לרגע אבל אני לא בטוחה כי הוא מסובב את המבט מהר בחזרה למנהלת שמסיימת להציג אותו. "לכן אני מקווה שתהפכו את חייו ליותר קלים משהיו לו בלונדון. האספה נגמרה, כולם משוחררים לכיתות." היא אומרת וכולם קמים מהכיסאות ויוצאים מן האולם.
אני ונינה גם פונות לעבר היציאה ביחד עם שאר הכיתה שלנו. אנחנו חולפים על פני הבמה ויוצאים משם. ג'ק נשאר עם המנהלת וכמה מאנשי הצוות באולם.
"זה היה הדבר הכי הזוי שראיתי בחיים שלי." נינה מתנשפת בדרמטיות. "אלוהים! הוא כלל כך דומה לו, חשבתי שזה באמת הוא לרגע, למעשה אני עדיין חושבת שזה הוא."
"גם אני." אני ממלמלת בשקט.
"למה לא סיפרת לי שהוא דומה לו?" היא נוזפת בי.
"ידעתי שהוא דומה למפורסם אבל לא זכרתי בדיוק למי, אז לא רציתי סתם לספר לך." אני נמנעת מקשר עין איתה.
"איך לא זכרת דבר כזה!" היא בהלם. וגם אני.
אני לא מאמינה על עצמי שלא זכרתי את זה.
"את חושבת שהוא אולי התאום שלו, שהופרד בלידה?" היא שואלת כשאנחנו נכנסות לכיתה.
"אין סיכוי. הם אפילו לא באותו הגיל." אני מצחקקת ומתיישבת במקום שלנו.
"צודקת." היא אומרת ומתיישבת במקום שלה לצידי. "אז, אולי הוא כפיל שלו שיצרו במעבדה או משהו?" היא מכווצת גבות ומנסה להיראות רצינית אבל נכשלת בגלל השפתיים המשורבבות שלה.
עכשיו אני לא יכולה להתאפק ומתפרצת בצחוק עמוק ומתגלגל. "כפיל...? מעבדה..?" אני שואלת מבעד לפרצי הצחוק ומרגישה את הבטן שלי כבר כואבת.
כל התלמידים בכיתה בוהים בנו לרגע וחוזרים להתעסק בעניינם.
"כן," היא עונה גם מבעד לפרצי צחוק קטנים.
"את משהו מיוחד, נינה. מזמן לא צחקתי ככה." אני אומרת בזמן שאני מנגבת דמעות מהעיניים.
"בשביל זה אני כאן." היא אומרת ושמה את ידה על החזה שוב בדרמטיות האופיינית שלה.
אני תמיד יכולה לסמוך על נינה שתצחיק אותי ותשפר את הרגשתי.
YOU ARE READING
{the one i fell in love with {hebrew
Romanceמיה היא נערת תיכון רגילה שיצאה לטיול לילי עם הכלב שלה, שירו. היא לא ציפתה שבשעה כל כך מאוחרת היא תפגוש בבחור בפארק החשוך. היא הרגישה חששות מתגברים כשהוא התיישב לידה בחושך והיא לא הצליחה לראות את פניו, אבל הם נעלמו במהירות כשהתחיל לדבר איתה וגילתה על...
