מאחורי הכל

פרק 3- ילד טוב ירושלים

חופשת הפסח עדיין בעיצומה, אני מרגישה עייפה למרות שאני ישנה כמעט רוב היום, אני חושבת שזה מה שהופך אותי לעייפה- השינה המרובה שלי. עברו יומיים מאז המסיבה של נדב ודיברתי איתו מעט מאז, פה ושם באינסטגרם. אבל אני גם לא יצאתי מהבית, הייתי זקוקה למעט חופש לאחר הערב המסעיר הזה.

אני שומעת קולות של צחקוקים מהחדר של שיר ואני משערת שנועה עדיין נמצאת שם, הם חזרו היום בבוקר מהטיול הקטן שלהן בצפון ונועה לא עזבה לביתה עדיין.

אני נכנסת אל חדרה של שיר, ״היי נועה, מה קורה?״ אני שואלת אותה ושולחת לה חיוך קטן, מאז ומתמיד הייתי נחמדה לחברות של שיר, אבל משום מה הן נטו לא לחבב אותי בכלל, ולא משנה עד כמה הרושם שהייתי מנסה להשאיר עליהן היה טוב, עדיין הייתה להן דחייה מסויימת אליי.

היא מהנהנת לכיווני ושולחת לי חיוך קל, נמנעת מתשובה. אני מבליגה את זה והולכת שניה לכיוונה של שיר אשר נשענת על המיטה ומדפדפת בין ערוצים משעממים בטלויזיה.

״לקחת לי את הגופיה האהובה עליי?״ אני שואלת אותה מעוצבנת, היא תמיד נהגה לקחת לי דברים מהארון בעוד בזמן שאני רק התקרבתי לארון שלה, הייתי חוטפת איומי מוות.

״הלבנה שפתוחה בחזה?״ היא שואלת אותי ואני מהנהנת במהירות, בקטע של מחשופים לא הייתה לי בעיה, לא הרגשתי זולה איתן, פשוט ידעתי מהו גבול הטעם הטוב.

לא הייתי מתחסדת, שמתי גופיות שמבליטות לי את הציצי וגינסים שעושים לי תחת אלוהי, הייתי שמה מידי פעם שורטים אבל אני לא כל כך מתחברת לזה.

״כן שיר. זאתי.״ אני אומרת לה בעצבים. ״אני צריכה אותה. ותפסיקי לקחת לי את הבגדים שלי בזמן שאת לא מרשה לי להתקרב לארון שלך בכלל.״ אני אומרת לה בזמן שהיא מושיטה לי את הגופיה האהובה עליי.

תכננתי לצאת לבית קפה יחד עם רוני, אבל לפעמים ריבים קטנים כאלו עם שיר מורידים לי את כל החשק לעשות משהו כיפי במהלך היום שנשאר, במיוחד שאני יודעת שהיא הולכת לרכל עליי עם נועה ולהגיד עד כמה אני בלתי נסבלת.

אני נכנסת בחזרה לחדרי, ומתיישבת ליד עדן החלון, הוילון סגור ואני ממש נלחמת בדחף שלי לפתוח אותו, לראות האם יונתן נמצא בחדר שלו.

לפני שאני פותחת את הוילון, אני מחליפה בגדים, אני לובשת את הגופיה הלבנה יחד עם דגמח שחור בגזרה נמוכה הבליטה את צורת המותניים שלי.

אני אמורה לצאת רק בעוד שעתיים, אבל עדיין רציתי להיות מאורגנת, ובזמן הזה אולי לסיים לקרוא את הספר שהתחלתי בשבת.

אני מתיישבת שוב על עדן החלון, משחקת עם הוילון אך לא פותחת אותו לגמרי, הספר בין ידיי ולמען האמת החדר די חשוך ולכן אני צריכה לפתוח את הוילון שיכנס אור- או שזהו סתם תירוץ שאני נותנת לעצמי.