מאחורי הכל

פרק 5- שתיקה מוסכמת

אולי ביקום אחר, אולי בזמן אחר.

*

ארוחת שישי. את המתח ביני לבין שיר אפשר לחתוך בסכין פלסטיק קטנה, אני בוהה באוכל של הצלחת שלי בחוסר מעש, אני לא רעבה, אין לי חשק לאכול בימים האחרונים, אני מרגישה כיצד תחושת הדיכאון הולכת ומתפשטת בכל הגוף שלי, וזה משפיע על כל איבר, לאט לאט.

״איך בחופש?״ אמא שלי מנסה לפתח שיחה, היא מהדקת את משקפיה המלבניים על גשר אפה, ניסיתי להגיד לה שאופנת המשקפיים הזו לא קיימת איתנו כבר כמעט עשור, השיער שלה מתוח לתוך גולגול אסוף ומוקפד. אמא שלי הייתה אישה מתוקתקת, גם בבית וגם בחוץ, אין דבר כזה דבר אחד לא במקום. הכל צריך להיות מוקפד תחת השיטה השמרנית שלה.

אני בולעת את רוקי בשקט, ״מתחיל להיות מאוס.״ אני אומרת לה ומושכת בכתפיי כלפי מעלה, לאור דבריי שיר נוחרת בבוז. אני מגלגלת את עיניי עקב תגובתה המוגזמת של שיר, היא תמיד אהבה להקצין דברים, וזה הוכח בויכוח האחרון שלנו בנוגע ליונתן.

״די כבר להיות חננה.״ היא יורקת לכיווני בקול מאוס, אני מתעלמת מדבריה, למען באמת, בכלל לא הייתי חננה. פשוט הוצאתי ציונים טובים על ידי כל שבאמת הקשבתי בשיעורים במקום לשבת בחוסר מעש ולבהות בקיר, הרי בכל מקרה אני אצטרך לדעת את החומר הזה, אז למה לעשות לעצמי חיים קשים? אני אקשיב בכיתה למורה במקום להחשיב למורה ביוטיוב בבית.

״את יכולה ללמוד ממנה קצת, לא יזיק.״ אמא שלי מעירה לשיר בבוטות, אני שונאת שהם משווים בנינו, בין אם זה לטובתי ובין אם זה לרעתי, הם גורמים לנו לחיות בצל אחת של השניה, ואני שונאת את זה.

״אמא די עם ההשוואות המיותרות.״ אני לוחשת לה בחריקת שיניים, ניסיתי שרק היא תשמע את זה מפני שישבה כיסא לידי, אך שיר שמעה את המשפט גם היא. היא נשכה את פנים הלחי שלה בהססנות, ראיתי שהיציאות חסרות הטאקט של אמא שלי פגעו בה.

״לא השוואתי. אני תמיד אעודד את שיר ללמוד. בלי שום קשה אלייך, למה, אותך אני לא מעודדת?״ היא שואלת אותי, מנסה לנקות את המצפון שלה מדאגות נוספות הסוחפות חוסר שינה בלילה- לפחות אצלי.

״את מעודדת,״ אני נאנחת ואומרת לה בוויתור, רציתי לסיים את השיח הזה עכשיו, להחליף נושא. לא הייתי עילוי, אמא שלי הפכה אותי לכזו.

״סיימתי לאכול.״ שיר מודיעה ומרימה את הצלחת שלה, היא מפנה גם את כוס המים שלה ולאחר מכן עולה לחדרה מבלי להוסיף מילה נוספת. אני קולטת אותה בשניות ולכן אני חוזרת על פעולותיה, אני מודיעה שסיימתי לאכול, מורידה את הצלחת, את הכוס וגם את קערת צלי הבשר הגמור.

אני עולה לחדרה של שיר, וסוגרת מאחוריי את הדלת שלה.

״היי,״ אני ממלמלת לכיוונה, אני רואה שהיא יושבת בהסגרות על מיטתה וגוללת בטלפון שלה על מנת לדומם את המחשבות שלה, היא מרימה את מבטה אליי, בוחנת אותי למשך כמה שניות ולא מגיבה.