אני נכנסת בדלת הבית שלי, הוא כל כך שקט עד כדי כך שאני יכולה לשמוע את פעימות הלב החלשות שלי, מאז התקרית נדמה שבבית שלנו גרים רק רוחות רפאים, כולם היו בחדרים והשקט שרר בכל רחבי הבית והדהד בקירות, אפשר בכלל לשמוע שקט? אפשר לשמוע חרדה?
הייתי חרדה, רציתי להתמודד עם הפחד בפנים, רציתי לגשת לאחות התאומה שלי, לאחת שאמורה להיות החצי השני שלי אך ריסקתי אותה באופן לא מודע- אך יחד עם זאת, מודע. הכל היה כל כך מסובך, כל כך לא מובן עד כדי רמה שלא הבנתי איפה אני עומדת.
הייתי מבולבלת, והרגשתי מיואשת עקב כך שאני סוחבת את העול הכבד הזה על הגב שלי, הייתי מיואשת עקב כך שאני שיקרתי לאחותי כל כך הרבה זמן בפנים, לא רציתי לפגוע בה, לא רציתי לשמוע את קולות הבכי שלה בכל לילה מבעד לקיר.
לא רציתי להתמודד עם העובדה ששברתי אותה.
אני עולה במדרגות הבית, שתיים- שתיים.
הלב שלי פעם במהירות הגוף שלי היה כה פזיז והאדרנלין זרם לי בוורידים, יכולתי להרגיש אותו, כל זה הייתה תגובת הגוף שלי לפחד שהרגשתי, למועקה ולכאב.
אני עומדת מול הדלת הלבנה, דלת הכניסה לחדרה של שיר, החדר שהייתי מבלה בו כל כך הרבה זמן אבל עכשיו? עכשיו הוא הרגיש כחלל זר שאני לא מורשת להיכנס אליו.
ידיי לא נוקשות על דלת החדר, אני נוגעת בידית הכסף אשר קרה מעט ומקררת את כף ידי הרועדת בהיסח דעת, הרגל שלי דורכת בחדרה של שיר מזה הרבה זמן ואני בוחנת אותה, לוקח לה כמה שניות עד שהיא מרימה את מבטה אליי מן מסך הטלפון שלה.
אני סוגרת את דלת חדרה מאחוריי ושולחת לה חיוך קטן, אני מתקדמת לעברה בצעדים זעירים שלא מושכים יותר מידי תשומת לב ומתיישבת למרגלות כפות רגליה, היא בוחנת אותי אך לא מוציאה דבר מפיה.
"סליחה." אני פולטת לכיוונה בקול שקט ובוחנת את התגובה שלה, ריסיה מעפעפים לכיווני ואני מחכה לתגובה שלה, אני רק רוצה שתגיד מששהו שיגרום לי להרגיש יותר טוב, אבל יחד עם זאת אני לא רוצה שתשקר לי, ותגיד שהכל בסדר כאשר אני יודעת באופן מובהק שהכל גרוע, הכל חרטא והחיים שלנו לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני כן.
אני רואה כיצד גלגלי המוח שלה זזים ומנסים למצוא את המילים אשר היא רוצה להגיד לי.
"תמיד ידעתי את זה," היא אמרה לי בקול שקט ונשכה את פנים הלחי שלה בכאב בעודה מסרבת להביט בי,
"תמיד ידעתי שהוא אוהב אותך, תמיד ידעתי את זה נאיה, חשבתי שזה יעבור לו אחרי שהוא יראה שאת לא מדברת איתו בנוגע לזה, שהוא יראה שאת לא בעניין שלו, למרות שלגמרי היית, הסתרת את זה יפה ממנו. רציתי לחשוב שאחרי כמה זמן שאנחנו היינו כבר יחד, האהבה והאהדה שלו כלפייך תיעלם. אבל לא, הוא עדיין הסתכל עלייך כאילו את הדבר היחיד בעולם שלו, אבל את מבינה שכבר אהבתי אותו כל כך שלא יכולתי לראות אותו חומק לי מבין האצבעות, ניסיתי נואשות לגרום לו לאהוב אותי יותר ממה שהוא אהב אותך, ניסיתי נואשות להתכחש לעובדה שאני יודעת ומודעת לכך שהוא אוהב אותך, אבל אני מניחה שזה לא היה אפשרי כאשר הבן אדם הזה הסתכל עלייך כאילו את מחרבנת קשת בענן, זה היה אבוד בשבילי עוד מההתחלה נאיה, עם כמה שניסיתי להתכחש לעובדה הזו, עם כמה שקיוויתי שאני טועה, ידעתי את האמת. ידעתי שהוא אוהב אותך.״ היא אומרת לי ודמעות עולות בעיניה בזמן שקולה הולך ונעשה חנוק.
"אבל למה את לא אמרת לי נאיה? למה לא אמרת לי שאת אוהבת אותו גם? למה לא סיפרת לי שהתנשקתם? למה לא סיפרת לי שביום של התאונה שלו הוא התכוון להיפרד ממני כי הוא כל כך אוהב אותך?" היא שאלה אותי וראתה את המבט המופתע שלי עקב כך שהיא גילתה על מה שהיה ביום התאונה של יונתן.
"כן, אני יודעת על זה, ידעתי על זה עוד לפני שהוא התעורר במיטת הבית חולים כי הדביל הזה שלח לי הודעה רגע לפני התאונה, הוא חשב שהוא לא שלח אותה והטלפון שלו התנפץ בתאונה עצמה, אז הוא לא הספיק לחבר נקודות." היא אומרת ובולעת את רוקה.
"ובכל זאת המשכתי להתנהג כעיוורת, רציתי לקוות שאת התגברת עליו ואת באמת אוהבת את נדב, ורציתי לקוות שהוא התגבר על האהבה הענקית שלו אלייך. אבל קיוויתי לשווא." היא מוסיפה בקול שקט.
הכאב ממשיך להכות בי ולייסר אותי,
גרמתי לאחותי להרגיש ככה, לבשר מבשרי.
"אני כל כך מצטערת שיר." אני אומרת לה את המילים האלו בקול חנוק מבכי.
"אהבת אותו כל כך הרבה זמן, נכון?" היא שואלת אותי והמבט שלה מרסק אותי, המבט שלה מיוסר מרוב כאב ואני מרגישה כרגע כמו ציפור שקיצצו לה את הכנפיים, אני לא אתאושש מן המקרה הזה.
"כן." אני ממלמלת לכיוונה בטון מבויש, למה לא יכולתי לשחרר ממנו? מה היה בו מיוחד כל כך, הרי הוא רק פגע בי, הוא רק גרם לי לבכות כל הזמן, הוא גרם לי להמעיט בערכה של אהבה אמיתית, הוא גרם לי לקנא לקרובים אליי ביותר, אבל בכל זאת לא שחררתי ממנו אפילו לא לדקה במהלך השנים האחרונות.
אהבתי אותו עד כדי כך שהלב שלי נבל שהוא לא בסביבה, זה הגיוני?
זה הגיוני שהאהבה שלי אליו כל כך רעילה עד כדי כך שפגעתי בכל כך הרבה אנשים קרובים אליי על מנת לשמוע את המילים 'אני אוהב אותך' יוצאות מן הפה שלו?
"אהבתי אותו מהרגע שראיתי אותו, התאהבתי בו שנעשינו גדולים יותר, נשברתי כאשר הוא הודיע לי שאתם יחד, נשברתי כאשר ראיתי אתכם מתנשקים מולי, נשברתי שהוא אמר לי כמה הוא אוהב אותך, נשברתי שהוא אמר לי כמה הוא רואה בי כחברה ולא מעבר, התרסקתי שהוא נישק אותי והתרסקתי שהוא אמר לי לאחר הנשיקה שהוא אוהב אותך והנשיקה שלנו לא שווה כלום." אני גומעת את רוקי בחשש כאשר אני משתפת אותה.
"הוא שיקר נאיה," הוא מצחקקת מולי צחוק חסר הומור.
"זו תמיד היית את עבורו את לא מבינה?" הלב שלי מחסיר מספר פעימות.
"מהרגע שהוא ראה אותך זו היית את עבורו, מהרגע שחייכת לעברו לקחת לו את הלב, ואת יודעת ממה הכל התחיל נאיה?" היא שואלת אותי בצחוק עגום.
"הכל התחיל כי הוא רצה לגרום לך לקנא."
בום.
בום.
בום.
התרסקתי, מה היא אמרה לי?
*
מה קורה מהממות?
אני מאוד מקווה שאהבתן את הפרק, ואם הסוף לא מובן- בפרק הבא הוא יהיה מובן אל תדאגו, בינתיים תעלו השערות לגבי מה נראה לכן שהייתה ההתחלה,
אוהבת אתכן מלא,
אשמח לראות הצבעות ולשמוע תגובות❤️
יש לי בגרות מחר והיה לי שבוע די עמוס, אבל מצאתי את הזמן לכתוב לכן קצת😍
YOU ARE READING
מאחורי הכל
Romantizm״תמיד הייתי כזו, פשוט אף פעם לא שמת לב.״ - חלק יגידו שזוהי קלישאה, אני מסכימה. החיים שלי הינם הקלישאה הכי גדולה שראיתי, בכל יום עוד דרמה התווספה לחיי והייתי צריכה לספוג אותה בשקט. לא ביקשתי את האהבה הזו, רציתי לשחרר אותה, התחננתי לשחרר אותה ממני כבר...
