מאחורי הכל

פרק 24- אשמה

אני מסרקת את שיערי ובוחנת את הבבואה של במראה, עדיין לא הייתי שלמה עם עצמי, למען האמת הייתי רחוקה מלהיות שלמה עם עצמי, לא אהבתי את עצמי כלל ואם היו נותנים לי את האפשרות הייתי משנה את כולי.

אני ממצמצת שוב ומסתכלת על עצמי בפעם האחרונה לפני שאני קמה משידת האיפור שלי, יונתן אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי ושהוא עוד מעט יגיע אליי, מה שגרם ללב שלי להחסיר פעימה.

לאחר שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי בחזרה, שקעתי.

לא האמנתי לסיטואציה, לא עיקלתי אותה.

פלאשבק//בחזרה לשיחה של יונתן ונאיה על גבי החוף;

״אני אוהב אותך גם נאיה,״ יונתן שוב חוזר על המילים שלו, קשה לי להאמין שהוא מוציא אותם מתוך פיו, זה נראה לי כל כך לא מציאותי לעזאזל.

דמעות של אושר עולות בעיניי, אני פולטת לעברו חיוך קטן מלא בתקווה, זה מה שכל כך ייחלתי לשמוע, אז למה אני לא מסוגלת להגיד לו דבר?

״אבל..״ הוא בולע את המשך המשפט.

״אני צריך לראות מה אני עושה עם שיר, אני לא יודע מה לעשות.״ הוא אומר לי ותופס את ראשו בין ידיו, הוא נראה מתוסכל,

״אל תגיד לה עליי יונתן.״ אני מבקשת ממנו בקול שקט, אני כמעט ולא שומעת את עצמי בזמן שאני משפילה את מבטי, אני כל כך מטומטמת, למה הכנסתי אותנו למצב כזה של ביטוי רגשות, אנחנו לא יכולים בכל מקרה להיות יחד מול עיניה של שיר.

״אל תגיד לה שאני אוהבת אותך, זה יהרוס הכל.״ אני מוסיפה בשקט, משחקת עם האצבעות שלי, יונתן מושך אותי אליו, וכרגע אני יושבת בין רגליו ומניחה את ראשי על החזה שלו.

״זה כבר הרוס נאיה, אני מרגיש חרא בכל פעם שאני מגיע אליכם לבית ולא נכנס לחדר שלך, אני מרגיש טעות בכל פעם שאני מנשק את אחותך ולא אותך.״ הוא מתוודה בכאב, כואב לי לשמוע את זה עבור אחותי, למרות שבשבילי זהו חלום.

אני בולעת את רוקי,

יונתן מלטף את שיערי ושנינו מסכלים על הים בשקט.

״הסיטואציה דפוקה.״

*

אני עולה במדרגות הבית בחזרה לחדרי, לאחר שראיתי את אמא שלי יושבת על גבי האי במטבח וקוראת ספר פילוסופי, היינו משפחה פלצנית לעיניי כולם, אבל לפי דעתי זוהי תדמית שאמא שלי בנתה לנו בלי שום קשר לאמת עצמה.

לא עוברת דקה מאז שאני נכנסת לחדר שלי ועד שאני שומעת על ניפוץ וצרחה ענקית.

״לא!!״ הצרחה קורעת לי את עור התוף, אני רצה את המדרגות בחזרה לקומה התחתונה ומדלגת על כמה, אני כמעט ומועדת ומעקמת את הקרסול כאשר אני קופצת את המדרגות האחרונות,