מאחורי הכל

פרק 30- לכתוב מחדש את העבר

נקודת מבט נאיה יצחקי;

מי אני,

למה אני,

איך אני?

כמות שאלות בלתי מספקות עוטפות את הנשמה שלי ומחבקות אותה, אני מסרבת לענות אפילו לא לשאלה אחת, אני לא יכולה, הנשמה שלי שרוטה, היא חבולה.

אני שונאת את עצמי, את החצוניות והפנימיות שלי, זה גורם לי ליילל בשקט בכל פעם שאני נזכרת בדרך שבה נדב עזב את חדרי, הוא השאיר כאן את הלב שלו פרוס לרווחה ואני ריסקתי לו את הלב, שנאתי כל הזמן את יונתן על כך שהוא שבר לי את הלב שוב ושוב, אבל מה קורה כאשר אני עושה את אותו הדבר בדיוק לחברו הטוב?

ניסיתי לדבר עם נדב, ניסיתי לכפר על הדברים ועל הפערים שנפערו בנינו, אבל זה היה בלתי אפשרי, זה לא יהיה מה שזה היה, הרגשות לא באותו מקום ואנחנו כאנשים לא באותו המקום.

הכל היה שונה, עבר שבוע שהיה נדמה כנצח.

שיר סגורה בחדר.

אני סגורה בחדר.

יונתן נעלם.

נדב נעלם.

המציאות שלנו נשברת לנו בידיים, אבל אנחנו לא יכולים להתלונן, כי אנחנו שברנו אותה.

*

אני בולעת את רוקי בשקט כאשר אני נכנסת לכיתה שלי באיחור, כל העיניים מופנות אליי ובוחנות אותי בקפדנות, אני רואה את נדב יושב בסוף הכיתה כאשר כובע הסוודר שלו מחבק את ראשו ומסתיר כמעט את כל פניו, ראשו נטוי לצד וכמעט מגרד את הרצפה כאשר הוא משפיל את מבטו שאני מנסה לקלוע את מבטינו.

שאני שולחת מבט לקצה השני של הכיתה, יונתן נמצא באותו המצב.

כמה שונים, ככה דומים.

אני אוספת אוויר, מחבקת את גופי לתוך הג׳קט שגדול עליי בכמה מידות, והולכת לכיוון המושב הפנוי בסוף הכיתה, מרחק של שולחן אחד מנדב.

אני נשברת בפנים שאני רואה אותו מתכנס בתוך עצמו, אם היו מדברים איתי לפני כמה חודשים לא הייתי מאמינה אם היו אומרים לי שנדב שמעוני ישבר בצורה הזו בגללי, הייתי צוחקת לכם בפנים, כיום; אני רוצה לבכות לכם בפנים.

מעולם לא חשבתי שאני אביא את נדב שמעוני לתחתית, מעולם לא חשבתי שאני אוכל לשבור למישהו את הלב, מפני שהייתי כל כך עסוקה בלאחות את חתיכות הלב השבור שלי- שברתי את ליבו של נדב לרסיסים הרבה יותר קטנים, ושנאתי את עצמי על כך.

שנאתי את עצמי על כך שריסקתי לעצמי את התא המשפחתי הכי קרוב שלי, את אחותי התאומה שברתי לרסיסים, את האחד שהחזקתי לו בלב, ואת האחד שהחזיק בלב שלי, איכשהו אני נפלתי בין הכיסאות ולא היה לי אכפת מן הכאב שלי, היה לי אכפת מן הכאב שהסבתי לאחרים.