מאחורי הכל

חרבות ברזל

היי, לקח לי זמן לכתוב פה, אני באמת לא יודעת מה לרשום, אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני פוחדת, תמיד במבצעים הייתי לוקחת את הכל די בקלילות, אני גרה באשדוד זה דרום ואנחנו כן סופגים טילים, המחשבות שלי נותנות לי תרחישים כל כך גרועים שגורמים לי להיכנס לדיכאון עמוק יותר ממה שאני נמצאת בו.

הסרטונים פשוט מזעזעים, קשה לי להאמין להם, אני יושבת מולם ובוכה, פשוט בוכה, מרגיש לי שאין לי מה לעשות חוץ מלבכות, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי באמת, בחיים שלי לא הייתי במצב הזה,

קשה לי לאכול שאני חושבת על החטופים שיושבים שם כרגע, במצב של חוסר אונים משווע, קשה לי אפילו להירדם בלילה, המצב באמת מזעזע, אני לא מצליחה להתעודד, אני מול החדשות כל היום, אמא שלי שמה לב שזה מכניס אותי לדיכאון, ביקשה ממני לנסות לעודד את עצמי כמה שאפשר, לסדר את החדר- משהו. אבל באמת קשה לי לקום מהמיטה ולצחוק.

לא הערכתי מספיק את השקט, את היכולת לצאת לרחוב, לא לפחד, יצאתי ביום שישי בערב עם חברים, אני עכשיו נמצאת במצב שאני לא יודעת מתי אראה אותם שוב, אולי עוד יומיים, אולי עוד שבוע, אולי עוד חודש ואולי עוד חודשיים, ואני מקווה שאראה אותם וכולנו נהיה בריאים ושלמים בעזרת ה׳, לא האמנתי בחיים שלי שאני אצטרך לרשום דבר כזה.
ולראות את החברים שלי, לצאת איתם- מתגמד לעומת הכל, אני רק רוצה שכולם יהיו בריאים ושלמים באמת.

שתבינו, אני תלמידת תיכון, לא הייתי במצב כזה בחיים שלי, רק שמעתי כיצד תיארו אותו, זה המצב הכי מזעזע שהמדינה שלנו נקלעה אליו, הסרטונים, האווירה- הכל.

העובדה שאנשים נרצחו בתוך הבית שלהם,

בית הספר שלי פקד עוד שתי נרצחות, שתי חיילות. אחת אשר למדה כמה שכבות מעליי, גללתי באינסטגרם של בית הספר, ומצאתי תמונה שלה ושל החברים שלה ביום הזיכרון בו הם ערכו את טקס יום הזיכרון בבית הספר- הזוי שהשנה אנחנו נצטרך להעביר את יום הזיכרון עם הנצחתה.

הבטחתי לעצמי לנסות לעשות משהו אחרי שהמצב יגמר, ואם בית הספר לא יעשה משהו, למרות שאני חושבת שיעשה, אני מקווה שנוכל להירתם ולקיים ערב לזכר החיילות שנרצחו בדם קר מן בית הספר שלנו.

הלוואי וזה היה יותר אופטימי, הלוואי שלא הייתי צריכה לרשום את זה בכלל.

כאוס.

אין מילה אחרת, באמת. אנחנו נמצאים בכאוס אחד גדול, מסיבת הטבע הענקית והשמחה-הפכה לטבח ענק, אני באמת לא רוצה להרחיב יותר מידי כי כבר בכיתי יותר מידי היום.

אני אנסה לסיים בצורה קצת יותר אופטימית,

מקווה שאתן בסדר, תעדכנו, תפרקו, כולנו באותה הסירה לצערי.

אני באמת אוהבת אתכן, ומי ידע ונידע ימים שמחים וטובים יותר,

מי יתן והחיילים הגיבורים שלנו יחזרו בשלום, כי אני באמת לא יכולה לשאת עוד פוסטים מזעזעים שאני קוראת באינסטגרם, צרחות, תקוות, בכי, כאב, יותר מידי רגשות ובעיקר דמעות,

מי יתן וכל התינוקות, הנשים, הגברים, הקשישים שנחטפו יחזרו ללא פגע,

מי יתן.

אוהבת מלא.