אולי ביום מן הימים אני אצליח להיות שלמה עם עצמי, כרגע זה מרגיש לי כל כך רחוק ולא מובן, אולם החיים שלי נדמו כמושלמים כלפי חוץ, אבל מבפנים אני כל כך שבורה.
אני שוקעת במחשבות בכל סיטואציה שאני נמצאת בה; לא רוצה להתאמץ יותר מידי כי אז ההתנהגות שלי תרחיק אנשים ממני ותגרום להם לסלוד ממני, אני לא רוצה את זה. חשבתי יותר מידי על כל מעשה אפשרי שלי, ניתחתי אותו לעומקים לא הגיוניים רק כדי לחשוב שאני אמורה לצאת בסדר בסיטואציה, וזה שובר אותי, זה שובר אותי לחתיכות.
״את הרגיל להזמין לך?״ תומר פונה אליי ומשעין את ראשו על המותן שלי בזמן שהוא רושם לעצמו מה כל אחד רוצה בהזמנת ההמבורגר שלו שניה לפני שהוא מתקשר לשליח, אני מהנהנת לכיוונו ומודה על כך שהוא החזיר אותי למציאות.
התכנסנו בבית של דן, החבורה הרגילה שלנו; אני, רוני, תומר, שריקי וכמובן שדן, הוא ביקש לכנס אותנו בביתו אחרי מלא זמן שלא יצא לנו להיפגש.
רוני תופסת את הבוקסה ורצה איתה בזמן שבורחת משריקי הנטול חולצה והיחף, התחשק לי להעיף אותו לתוך הבריכה שנמצאת שני סנטימטר לידנו,
הרוח סותרת את הפנים שלי, אני מנסה להזניח את המחשבות, פעם אחת לשם שינוי לשים אותם בצד.
״לא יכולה לשמוע את עומר אדם שלך יותר, לא יכולה!״ היא צורחת עליו ואני מצחקקת, שריקי תופס אותה מן מותניה וגינס ממנה את הבוקסה, לא לפני שהוא זורק אותה אל הבריכה על ידי הנפת ידיו.
אני נקרעת מצחוק, נראה שגם תומר כי קול הצחוק שלו לא נשמע כבר באוויר מרוב חוסר האוויר שלו, הוא כמעט ונחנק עקב הצחוק שלו. אני ממשיכה לצחקק ושריקי חוזר לשבת לידו בקורסאות ליד הויטרינה.
״אתה יודע שרוני דלוקה לך על התחת?״ תומר פונה לשריקי, יכולתי להבין מהי הנקודה שלו, אבל לפי דעתי הוא סתם בוחש את העניין לעומק וזה מה שהביא אותו למסקנה הזו, שריקי היה נראה מעולה, וכאשר רק הכרתי אותו הייתי דלוקה עליו לגמרי, עד שזה התפתח לקשר חברי נטו.
״מה אתה מבלבל יטמבל,״ שריקי דופק לתומר כאפה קלה לראש ולאחר מכן מעביר את מבטו אליי ובוחן אותי למשך כמה שניות, אני שולחת לו חיוך קל.
תומר הולך לתוך ביתו של דן מפני שהוא התקשר לחברת השליחויות והוא מבצע את ההזמנה, ״היית חייב לזרוק אותה לבריכה?״ שאלתי את שריקי בזמן שנשארנו רק שנינו בחוץ, ראיתי את פרצופה הלא מרוצה של רוני כאשר היא נכנסה לתוך ביתו של דן להחליף בגדים כנראה.
״אני שרוף עלייך, את יודעת?״ שריקי מעביר נושא, הוא נהג לדלג בין נושאים ולהשאיר המון שאלות בשיחות רציניות איתו, אבל עפתי עליו לגמרי, הוא היה בין האנשים שהכי אהבתי בעולם הזה.
״גם אני חולה עלייך דביל.״ אני אומרת לו ונשענת לאחור על הספה העשויה פלסטיק, אני רוצה להגיד עוד משהו אבל דם מאסף את כולנו באותה הפינה ונראה רציני.
YOU ARE READING
מאחורי הכל
Roman d'amour״תמיד הייתי כזו, פשוט אף פעם לא שמת לב.״ - חלק יגידו שזוהי קלישאה, אני מסכימה. החיים שלי הינם הקלישאה הכי גדולה שראיתי, בכל יום עוד דרמה התווספה לחיי והייתי צריכה לספוג אותה בשקט. לא ביקשתי את האהבה הזו, רציתי לשחרר אותה, התחננתי לשחרר אותה ממני כבר...
