אמא שחורה באדום

מחלקה לפסיכיים כמוני🤐

״אתה בטוח לא רוצה משהו לשתות?״ היא שאלה אותי אוליי בפעם המליון, גלגלית עיניים בחוסר סבלנות.

״כן. אני בטוח! זה שאני פסיכופת לא אומר שאני צריך כל רגע לשתות עוד מיץ תפוזים או לאכול עוד המבורגר שיעזור לי להיות נורמאלי!!״ אני מתפרץ עליה והיא נאנחת בחוסר אונים. אז למה היא פה אם אני כל כך מקשה עלייה?! למה היא בכלל מכירה בי, אני אפילו לא באמת הבן שלה!

״טוב. אם כך...אני אזוז...״ היא לא הסתכלה עליי וקמה מכיסא המבקרים. אני נאנח ונותן לשרשרת שאני כבול אליה וחורץ את עורי כשאני מנסה להזיז את היד. אני שונא את זה! אני. לא עשיתי רע לאיש, אז למה זה מגיעה לי?! האח תופס אותי מהכתפיים בזמן שהיא קמה ואני עוד רגע יוצא מדעתי. אני לא יכול יותר לסבול את זה!

״אם תמשיך להתנגד ילד, אתה תהיה בבעיה!״ הוא פוקד עליי לעצור, ואני נכנע. אני חוזר לשבת בכיסא הגלגלים שלי, זה לא שאני לא יכול ללכת, רק ככה הם משתלטים עליי כשאני עצבני. אני לא רוצה לקבל זריקה, ואני לא רוצה שוב להיות מבודד בחדר עם זכוכיות עבות. אבל זה העונש שלי, העונש על שהצלתי את חיי מאדם נבזי אחד שקיבע אותי עכשיו למקום הזה.

אני מקבל כדור וכוס מים ובולע בדממה. האח מוביל אותי במסדרונות וממלא את תפקידו. אני לעומתו, יודע מה היעד הבא בלוז היומי שלי, וזאת השעה הכמעט הכי שנואה עליי ביום. קבוצות שיתוף...אוף!

ילדים מדוכאים בפיג׳מות חולים כשאחים עומדים ומשגיחים מסביב, ילדים על כיסא גלגלים, חלקם נכים וחלקם במצבי. ילדים עם בעיות קשות וחיים מרירים, כולם מתאספים כאן עכשיו, מול גברת קים סו-ג׳ו, פסיכיאטרית שאחראית על קבוצת השיתוף המעיקה הזאת.

״אבקש מהאחים היקרים, כמו בכל פעם, לצאת מהחדר הזה בבקשה. זה לא שאנחנו בבית מאסר!״ היא חייכה אל האחים הקפואים שצייתו לה, כמו תמיד. היא פלטה קריאת הקלה וחייכה שוב בחיוך מתוק ואוהב, בן 50 שנה. היא יושבת רגל על רגל ובוחנת אותנו כאילו באהדה, כמה נהדר...🙄

״טוב! אז בואו נתחיל באיך עבר היום שלכם!״ היא הצביעה על אחת הילדות שישבה מימינה שנאלצה לפתוח את הפה בייאוש. היא לא וויתרה לאף אחד, ולצערי, גם לא לי. ״מין יונגי? קדימה, איך היה היום שלך?״ כולם הסתכלו עליי במבטים חתומים שמזדהים עם המצב שלי, כמו שאני הסתכלתי עליהם.

בהתחלה לא עניתי, אבל תמיד יש לה את אותו משפט אליי, ״יש לי את כל היום ילד. קח את הזמן!״ ואז היא משנה תנוחה ומחליפה רגל ומסתכלת עליי כשהיא מסרקת את שיערה הקצר בידה. אני נושם עמוק ועוצם עיניים, ואז פותח אותם שוב.

״באו לבקר אותי״ אני אומר ורואה את המבט המופתע שלה ושל כולם, אני מתעלם. ״היום קיבלתי אישור לקבל מבקרים. אני שונא אותה, אבל לא אכפת לה. היא חושבת שאני ייצור אומלל שלא נראה עוד על פני כדור הארץ. היא גם תמיד שנאה את זה שאני מלחין לעצמי שירים. היא תמיד אמרה שרק ילדים שלא לומדים אוהבים מוזיקה. והיום היא שאלה אם אני רוצה לשתות, כמה אירוני!״ אני מסיים את הדברים והיא כותבת אותם במרץ, כרגיל, אחר כך היא תקרא לי לשיחה ותשכנע אותי להתנהג יפה כדי שאוכל לצאת מפה.