"מה שעשית לא היה חוקי?" שוב התחלתי לשאול, והוא גלגל עיניים בחיוך שמסופק מעצם זה שהוא מקור המידע היחיד שלי.
"מאז שהמלחמה פרצה. השימוש ביכולות מיוחדות שלא קשורות לערפדים, נאסר. זה אומר, שכל זני הערפדים השונים חייבים להיות דומים לערפדי העטלף. לערפדי הסהר השחור לדוגמא, יש את היכולת להעביר את עצמם ממקום למקום. וכדי שלא יאתרו את העיר, אסרו את זה גם במחתרות כחוק." הוא הסביר כשהחיוך יורד מפניו ועצב נשקף שוב מעיניו.
"אני...אני לא מבין..." המוח שלי קדח ממחשבות ושאלות. יש כל כך הרבה דברים ללמוד על המקום הזה, על העולם האחר הזה... מתי אספיק? אוף!
יש לי אח...כאן נולדתי...איך זה אפשרי בכלל?!
"אנחנו נכנסים לכפר...תכין את עצמך למה שאתה עומד לראות..." ובלי עוד התראה, התקרבנו יותר ויותר, ומיד הבנתי למה הוא התכוון.
בקתות רעועות, בתים חצי שרופים. ילדים לבושי סחבות בלי נעליים, רזים כל כך...אנשים עובדים בעבודות כפיים כדי להרוויח לחם. המקום נראה אומלל כל כך לעומת הנוף היפה בו הוא מוקם. כך חיה המשפחה שלי? עניה מרודה בלי פרוטה? אז איך כולם מכירים את ההורים שלי? ויודעים שיש לי אח?!
"כאן." הצביע ג'ימין על בקתה קטנה מעץ מתפורר.
אני מסתכל עליו בשאלה. הוא נאנח ודפק על הדלת שכמעט התפוררה בכל נקישה. התחלתי להזיע. אף אחד לא הכין אותי לפני ואמר לי 'היי, יש לך משפחה ענייה של ערפדים ומכשפות. אה, וכולם מתים חוץ מאח שלך. בא תדבר איתו...'
הדלת נפתחה באיטיות. ריח עובש ועץ רקוב בקע ממנו. בכניסה, עמד נער גבוהה, שיערו השחור מבולגן והוא לבוש בגדים ישנים וגדולים מגופו הרזה בכמה מידות.
"היי." אמר ג'ימין והנער, שנראה גדול ממני רק בשנה אולי, נראה מבולבל ועייף.
"מי...מי אתם?" קול עייף וחסר אונים בקע ממנו. ג'ימין הסתכל עליי במבט של 'אתה מוכן לעזור לי פה?!' אבל אני התאבנתי למראהו של מי שג'ימין קרא לו אח שלי.
"אני פארק ג'ימין. וזה...מין יונגי. אתה מכיר מישהו בשם הז..." אבל הוא לא הספיק לסיים את המשפט, והנער התנפל עליי בחיבוק חונק לשמע השם שלי.
"אוקיי...לא ציפיתי ל...לזה..." הסכים ג'ימין עם הפרצוך החנוק שלי. היה לו ריח כאילו לא התקלח כבר כמה ימים. רחמתי עליו כל כך, אבל מה אני אמור לעשות איתו עכשיו??
"יונגי. זה באמת אתה!" הוא שחרר אותי מהחיבוק החונק שלו והסתכל עליי. לא יודע מאיפה הוא צנח, ואיך בדיוק הוא אח שלי, אבל משהו בו פשוט גרם לי לרצות לבכות.
"בואו. תכנסו" הוא פתח עוד את הדלת ונתן לנו להכנס. זה היה חדרון קטן וצפוף, מיטת ברזל רעועה ומטבחון קטן וישן. הכל מלוכלך ומלא כתמי בוץ. המקום הריח נורא ואיום, נראה שאין פה אפילו חומרי ניקוי. עד כדי כך הוא היה ללא פרוטה??!
YOU ARE READING
אמא שחורה באדום
Paranormalאני לא סובל את החיים שלי, אני שונא את כולם וזהו! אם כל זה לא היה קורה, הייתי מסיים את מה שהתחלתי... אם לא הייתי מגלה מי אני, מי המשפחה האמיתית שלי ואיזה עוול הם עשו... רק אם הייתי נשאר בבית החולים, רק אם לא הייתי בורח ופוגש את הנורא מכל... רק אם אמא...
