אמא שחורה באדום

בגדול, אני מסחטת אנרגיה...

״יונגי...אתה בסדר? למה אתה חיוור?״ יונג-בוק כל הבוקר רק שאל אותי אם אני בסדר. ״תגיד, איפה היית אתמול בלילה?״ הוא שאל אותי מהרגע שקמתי.

״שום מקום. הייתי כאן״ עניתי בחוסר שקט, למה הוא מתכוון?

״אז למה יש לך כאן סימני נשיכה, או אודם? מה זה?״ הוא הצביע לי על הלחי. אודם? איך? נגעתי במקום שהוא הראה לי, על האצבע שנגעה בפצע, היה כתם אדמדם טרי.

״מאיפה זה??״ נחרדתי, זה אותו מקום בו היא ליטפה את פניי!! אז, זה לא היה רק חלום? זה אמיתי?!!

״זה כואב?״ הוא שואל כשהוא נוגע.

״לא״ אני עונה ותחושת בחילה עולה לי. משהו פה לא בסדר! מה קורה כאן לכל הרוחות?! גם על פניו של יונג-בוק התעוררו סימני שאלה, אבל הוא לא הוסיף עוד מילה.

״אני חושב שכדאי שנזוז...״ ג׳ימין הצביע פתאום אל מעבר לעצים. הסתובבנו לראות למה הוא מתכוון, וזה לא היה נראה טוב בכלל. בין העצים, במרחק מה, נשמעו יריות חצים וצרחות של גברים. ״אבל לאן?״ ג׳אנגקוק היה לחוץ, זיעה נטפה במורד פניו, והוא רק התעורר...

״צוקי הרוחות!״ אני יודע, אני יודע. זה היה הדבר הכי מטומטם שיכלתי לומר, אבל נלחצתי, ורק החלום הזה עמד לי כל הזמן בראש, אז פשוט זרמתי עם הבטן שלי.

כולם ללא יוצא מהכלל הסתכלו עלי כעל משוגע, מטורף, ואומלל. אני לא מבין למה, הרי אני אמור למצא את האבן הארורה הזאת או את הספר הזה, אז מה קרה פתאום אף אחד לא מעונין?

״אתה יודע מה זה המקום הזה בכלל?״ ג׳אנגקוק נראה מבועת. ברור שאני לא יודע, אבל איך אני אמור להסביר להם שאמא שלי רוצה שנלך לשם?!

״זה לא הזמן חברים. אני חושב שכדאי שנתקדם קודם, לא משנה לאן, בואו נזוז״ יונג-בוק התחיל ללכת לכיוון הנגדי מהרעשים שבין העצים וכך עשו כולם.

הלכנו הרבה זמן, לפעמים אפילו רצנו כששמענו את הקולות מתקרבים. הייתי מותש ועצבני, בעיקר המום מהחדשות האחרונות. כנראה זה לא יגמר, תמיד תחכה לי איזה הפתעה בפינה.

״אני לא מבין... למה אתה רוצה לחזור? הוא יהרוג אותך!״ שיחה שאני לא אמור לצותת, אבל הקול של ג׳אנגקוק פשוט עשה את זה, מצטער.

״שמע. לפחות היו לנו תנאים. אנחנו לא יודעים מה לעשות לאחר המסע הזה! נחיה ברחוב? שוב??״ טאהיונג כרגיל עם קול רגוע, על מה הם מתווכחים שם??

״לא בא בחשבון! אני לא חוזר להיות עבד שחוטף מכות! אמצא דרך, רק לא לחזור לשם.״ ג׳אנגקוק היה נחוש.

״עזוב. פשוט שכח מזה!״ וכך טאהיונג התקדם ליונג-בוק שהוביל מקדימה. ג׳אנגקוק נשאר מאחור, נראה שהוא עומד לרסק איזה גזע עץ מרוב כעס. עשיתי את עצמי כאילו לא שמתי לב למה שקרה בינהם ופשוט המשכתי ללכת. אבל אז ג׳אנגקוק התחיל להשמיע מן שאיפות עמוקות, כאילו הוא מתאמץ לא לבכות ותקוע לו משהו בחזה.