אמא שחורה באדום

״שחררי את סיפורה של יאן-ג׳ין וקחי את שלי במקום״

״קחי אותה כבר...״ התחננתי בדממה לפני שאתחרט. הצחוק שלה עם העצב שלי, הרעד בקולי והצרחות המפוחדות של אחי. הכל התערבב בחדר האינסופי הזה.

״לאאאאאא!!!!״ קולות התנפצות, ריצה, התנשאות, ושוב משהו נשבר, נסדק. ולא דמיינתי את מה שראיתי או שמעתי. החושך, הלילה, ורוח הרפאים התמלאו סדקים ולאט לאט החלו להישבר.

״מ...מה...״ התחלתי ללחוש, ואז לזעוק. פחד, אומץ, שמחה, עצב, תסכול, אהדה, רצון, יאוש. כולם חדרו פנימה אל תוך גופי, הכל נכנס בבת אחת, כל הסיוטים, הרגעים היפים, הימים הטובים והרעים, הדם והזריקות עם הדאגה והשיפוטיות. הכל התערבל לי בראש, כל התמונות קפצו, כאילו מישהו ניסה לעשות שם סדר מחדש.

סגרתי את עיניי ואטמתי את אוזניי. ניסיתי להתגבר על זה, ניסיתי לנשום, אך ללא הצלחה. ״יונגי! יונגי!!!״ יונג-בוק ניער אותי, לא הגבתי, לא הצלחתי לזוז. קפאתי, היה לי קר וחם בו זמנית, הייתי מאושר ומדוכא באותו הרגע. ואז, הוא פשוט הצמיד את גופו לגופי וחיבק אותי כל כך חזק עד שהרמתי את ידיי ופרצתי בבכי.

גשם ירד פתאום, והקור גמר אותי, לא יכלתי לסבול עוד. קפאתי.

והתמוטטתי.

—

היא עומדת מולי, הכל שחור חוץ משמלה אדומה שהיא לובשת. היא מחייכת, לא מדברת. הקור גרם לעצמותי לכאוב, אבל המשכתי להסתכל עליה.

״בסופו הממזר שלי... הילד הכי פחות חשוב שלי... פרץ את הגבולות שלך! היית זקוק לו בני...״ היא המשיכה לרחף עם שמלת השיפון האדומה. ״אבל עדיין, רק אתה תוכל לקרא את הספר שלי...רק לך ניתנה היכולת...״

וכך היא נעלמה, התפוגגה מול עיניי.

—

״יונגי!״ ג׳ימין אמר משהו בפעם הראשונה. איפה אני?

פקחתי את עיניי, והחדר החשוך עם הנערה נעלם. במקומם, עמדו מדפי ספרים שהקיפו אותנו בסוג של מעגל סגור. אני לא צוחק, היו שם מיליוני ספרים, מכול הסוגים. המדפים הגיעו לגובה של כמה מטרים וסגרו עלינו כמו כיפה.

״זה השלב השני...״ לחש ג׳ימין כשראה את פניי ההמומות. שלב שני? מה זה משחק השרדות? מישהו פה צוחק עליי. ״האבן...״ הוא הושיט לי את האבן הקרה והנוצצת באור מדמם. הסתכלתי עליו והוא הנהן בחיוך. ״כמעט עשית את זה. אמרתי לך...״ הוא תפח לי על הכתף. בנתיים יונג-בוק סייר בחדר הסגור.

״האבן. מה את מרגיש?״ הוא פנה מיד לעניין, לא היחיד שרוצה לעוף מכאן. לחצתי את אצבעותיי עליה עד שהן הלבינו. הקור שלה כאילו זרם בעורקיי. הסתכלתי עליה, ניסיתי להביט לתוכה.

הרמוניה של צבעים נגלתה בפניי, קולות של דיבורים ורוגע, כאילו הצבעים בפנים ניהלו שילה רגועה ושקטה בינהם. ״מה קורה לו?״ ג׳ימין שאל את אחי בחשש כשהסתכל עליי. ״הוא כחול! קפוא לגמרי!״ הלחץ בקולו הפריע לי, אבל בכל זאת המשכתי.