אמא שחורה באדום

ריב בין אחים הראשון שלי🥳

״תן לי רגע!״ ג׳אנגקוק התקרב אליי. הרגשתי שהוא מושך את ידיי ומסדר את גופי על גבו. ״קדימה! ג׳ימין יכול לעמוד?״ הוא בירר עם יונג-בוק שעזר לג׳ימין לקום. ״בואו נזוז!״ הוא נשא אותי על גבו, ורץ כשכולם אחריו.

אני לא מתלונן על זה שהוא ברוב נדיבותו נושא אותי על גבו, אבל זה באמת הדבר הכי כואב שחוויתי אי פעם! (טוב, הגזמתי קצת). הראש שלי היטלטל מעלה ומטה שוב ושוב, כשהגוף שלי נע לפי ג׳אנגקוק כמו סמרטוט.

״מתי...אמרת...״ נשיפה, ״שהוא יכול...״ עוד שאיפה, ״ללכת לבד?...״ עוד אנחה ממאמץ, הוא מברר עם יונג-בוק.

״עוד מעט ממש. אני מקווה״ הם רצים ורצים. יש לילד הזה כוח מטורף! אני לא האמנתי שמישהו יכול לסחוב כזה משקל תוך כדי ריצה! וכמו שאחי אמר, לאט לאט הצלחתי להזיז את גופי עד שהרגשתי שאני יכול ללכת לבדי.

״אתה יכול להוריד אותי!״ תפחתי על גבו של ג׳אנגקוק שנעצר וזרק אותי למטה בהקלה. ״תודה!״ אמרתי, וקפצתי מעט במקום כדי לשחרר את השרירים התפוסים.

״עשיתי את זה כדי לשרוד. עכשיו רוץ במקום לקפץ כמו ארנבונת! קדימה, אין זמן היונג!״ הוא הורה בערמומיות והמשיך לרוץ כשאני מנסה להדביק את הקצב אחריו.

אני בטוח שאנחנו חייבים ללכת אל צוקי הרוחות ההם. למה אף אחד לא מוכן להקשיב לי? זה בגלל שאני בעייתי?! אני מדביק את הקצב, מנסה כמה שיותר לא להיות לנטל. אבל אחרי האנרגיה שהוצאתי זה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי זמן מה, נעצרנו. הקולות מאחורינו פסקו, וכולם נעצרו מתנשפים. זהו. עכשיו אני חייב לשכנע אותם, למרות איך שזה ישמע הם חייבים להקשיב למה שיש לי לומר.

״בשום פנים ואופן לא!״ קולו של יונג בוק נחרץ ועייף.

״תקשיב. אם יש איזשהו קצה חוט, הוא מתחיל שם. תאמין לי שזה מה שנכון!״ אני מנסה להסביר ולדלג על החלום, מה שמקשה על זה אפילו יותר.

״איך אתה בטוח כל כך?! זה גזר דין מוות! הד...״ וכאן הוא נעצר.

״הדרקון של אמא...״ המשכתי אותו. הוא הרים אליי את מבטו, מבט רושף שנאה וכעס. הוא שנא אותה, ובצדק. לא הגיע לה להקרא אמא. היא השפילה, ניצלה, וכלאה את הילדים שלה, איך לא ישנאו אותה?!

״מאי...יש משהו שלא ספרת לי? אין מצב ש...״ הוא מדבר בחצאי משפטים, אבל אני מבין מה הוא רוצה לומר, ׳אין מצב שאני מבין׳. אין מצב שאני יודע על מה הוא מדבר אלא אם כן מישהו בעל השפעה דיבר איתי- אמא שלי.

אמנם ג׳ימין הזכיר שהדרקון שם, אבל לפי הקול שלי יונג בוק הבין שידעתי עליו עוד לפני כן. ״בא איתי!״ הוא תפס בידי ומשך אותי הצידה. לא התנגדתי ולא היה לי אכפת, שיעשה איתי מה שהוא רוצה העיקר שיקשיב לי!

״היא דיברה איתך״ הוא זרק את המילים באוויר. אוקי... זה היה מהיר, מאוד. אני מאשר עם הנהון קצר והמום. ״ידעתי! מה היא עוד אמרה לך?!״ הוא תפס בכתפי כאילו מפחד לאבד אותי, מפחד שאברח. סיפרתי לו את כל החלום, לא החסרתי דבר פרט לצרחה מקפיאת הדם בסוף הסיוט.