אמא שחורה באדום

איבדתי שליטה...שוב

ג׳אנגקוק התנדב לארח לי חברה בזמן שאני שומר בטענה שהוא לא נרדם. הסכמתי. מי כמוני מבין את הפחד הזה מלישון, או לפחות לנסות לישון כשיש מליון דברים על הראש שלך, (ועוד עם אמא מציקנית במיוחד...). כולם עלו לישון והתחפרו בתוך שקי השינה החדשים שהו-סוק נתן לנו מתנה לכל אחד.

לאחר חמש דקות, כולם נרדמו.

״אז...היונג״ ג׳אנגקוק התחיל לומר, ואיכשהו אני יכול נבא את המשך השאלה. ״הצלקת שלך...״ הוא בהחלט לא חושב על שום דבר, אהבתי את הישרות והחוצפה שלו.

״עזוב. לא רוצה לדבר על זה...״ ניסיתי לומר, אבל נראה שהוא לא סקרן, הוא מזדהה. ״למה אתה...״ התחלתי לשאול. אבל עוד לפני שסיימתי את המשפט, הוא הפשיט את החולצה וחשף גוף רזה ושרירי מעט, מצולק בבטנו וחזהו מחתכים וכוויות, אבל לא את זה הוא רצה להראות לי.

הוא הסתובב עם הגב אליי. הגב המשורטט, הרזה והשרירי מעט, נחשף מול עיני וגילה דבר די מזעזע. מכתף שמאל ועד למותן ימין, בקו אלכסון מזוויע נחשפה צלקת עמוקה. נראה שהיא שורטטה בכוונה על ידי משהו צורב או סכין רותחת. ״מה...״ ניסיתי לשלוט בעצמי, אבל לא יכלתי, זה היה פשוט מזעזע מידי.

״זה עוד כלום לעומת זאת של טאהיונג. הוא בכלל גמור״ ענה ג׳אנגקוק בקול שקט. ״הוא תמיד ניסה להגן עליי, תמיד היה שם קודם כדי לעזור לי. תמיד היה לו שכל להישאר כשצריך. ואני...טוב... אני לא!״ הוא החזיר את החולצה והוריד את ראשו, עכשיו הוא בהה באדמה החשוכה. עיניו השחורות והמתוחכמות היו כבויות.

״עשיתי את זה לעצמי״ יריתי את החץ מפי והוא נשאר ככה, תלוי באוויר. הוא הרים את מבטו אליי, המום אבל עכשיו הכל מתחבר לו. ״יותר נכון, זה לא הייתי אני ממש...היא שלטה עליי, בכוח, ואני פשוט נעזרתי בזה. אני טוען אמנם שזה לא אני, אבל אני כבר לא בטוח מי זה...״ נשמעתי ממורמר, וכך הייתי. לראשונה בחיי הודתי בפני מישהו ככה, בפה מלא, הרגשה מוזרה.

״האדון הראשון שלי עשה את זה. סיפור ארוך. טאהיונג הגן עליי, הוא ספג את השאר. הוא חתך אותי עם ברזל רותח כדי לסמן אותי, שלעולם לא אשכח שאני עבד יתום. הייתי אז בן 10. לפני כן, הייתי נודד בין ציידי יתומים שהיו מציבים אותי לראווה. שם פגשתי את טאה...״ הוא סיים לדבר, זה היה כבד עליו מידי, כואב מידי. כל חייו נדד בשוקי עבדים, אני מבין למה הוא כל כך פחד מהאדון ההוא כשקם עם רגל שבורה כשרק ציוה עליו.

״מצטער...״ אמרתי בסוף, כאוב מספיק ליום אחד. וכך שתקנו, למשך שארית הלילה, בלי דיבורים נוספים. לא נראה שג׳אנגקוק בנוי לדיבורים בכלל, והוא רק שפך מה שהיה שם יותר מידי שנים ושם עצר. גם אני לא ממש שמח לדבר על העבר שלי, ועדיין קשה לי להודות שחמש שנים ממנו נמחקו כלא היו, או יותר נכון, לא קיימים יותר.

הו-סוק התחלף איתנו באמצע הלילה, נראה שהוא די שמח להתעורר. אני חושב שלרובנו פה כדאי להישאר ערים, לפי מה שאני רואה. ״לילה טוב לכם...״ הוא איחל באמת מכל הלב, אני השחלתי את עצמי אל שק השינה ונרדמתי מיד.