אמא שחורה באדום

יונג-בוק

״אתה לא יכול לעשות את זה! מה לא ברור??״ היא צעקה עליו כשראשו כפוף כלפי מטה ועיני על סף דמעות.

״הוא הבן שלי! שלושתם הם הילדים שלי! אני יודעת עד כמה זה קשה, אבל אין לי ברירה! מישהו חייב לשאת בעול הזה!״ היא צעקה, והוא רק שתק, שוב.

״אמא?״ הקול של וו-היוק גרם לה להשתתק. היא הסתובבה אליו במבט קר ולא ענתה, רק הביטה בו.

״לך לאבא שלך! יש לי דברים לעשות״ היא ניערה אותו מעליה, הוא הסתכל עליי, במבט של ׳הכל בסדר׳ והלך לאבא. ״אני לא מאמינה שאני צריכה לעשות הכל!״ והיא יצאה מהבית וטרקה מאחוריה את הדלת.

״מה אתה רוצה?!״ הוא פנה אל וו-היוק בקול לחוץ ועצבני ואז הבחין בי, מאחורי הקיר, מסתכל ולא אומר דבר. ״איפה אחיכם?! איפה יונגי??״ עכשיו הוא נראה ממש לחוץ, הצבע הלבן שלו החוויר עוד יותר ואז האדים בכעס. ״אתה איבדת אותו?!!״ עכשיו תורו היה לצרוח. ברחתי משם ונכנסתי לחדר בטריקת דלת. זחלתי אל מתחת למיטתי המתפוררת והנחתי ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע את הצווחות מאבא, מוו-היוק ואת קולות הפיצוח של הכישופים של אמא.

״אאאאההה״ עכשיו יונגי צרח, והצחוק של אמא נשמע בבירור אחריו. היא מתעללת בו שוב, ואם אצא לעזור לו, היא תזרוק אותי לזאבים. מה אני אמור לעשות?! היא כועסת עליי שאני לא כמוה, ועל וו-היוק שיצא כמו אביו, ערפד רעלן. אני כל כך פחדתי ממנה.

״יונג-בוק...״ הקול הרך של וו-היוק קרא לי, אבל לא עניתי, פחדתי מידי. זה קרה לפחות פעם בשבוע, וכל פעם מחדש הייתי רועד, מתחבא, ומחכה שכולם ירגעו. ״הכל בסדר, אין פה אף אחד חוץ ממני״ הוא שוב ניסה להוציא אותי, והפעם הצליח.

״על איזו אבן הם דברו? ולמה יונגי?״ ידעתי שאסור לשאול שאלות, אבל הייתי סקרן, ופחדן. וו-היוק, גדול מיונגי רק במעט, כבר ידע והבין הכל, ולכן נראה כאילו הוא הרבה יותר גדול מגילו האמיתי.

״לא עכשיו...״ אבל אני נדנדתי לו, רציתי לדעת מה הסיבה לכל הסיוט הזה כל פעם מחדש. ״היא מנסה להכניס ביונגי מידע שרק הוא יכול להכיל. זה יפגע בו, אבל לא אכפת לה. היא אומרת שהוא קללה. וקללות משמידים, ואיתן את הזיכרונות שהן משאירות״ לא הבנתי כל כך מה הוא אמר, אבל ניסיתי להשלים שזה המצב וזהו.

״אממאאא״ יונגי צורח ומתייסר. וו-היוק לא הסתכל עליי ורק חיבק אותי. בכיתי, היה לי קשה לשמוע את אחי ככה סובל ואני לא הייתי בטוח אפילו אם המטרה שווה את זה. אחרי דקות ארוכות, זה נגמר.

כשיצאנו חזרה למטבח הקטן והישן, ראינו את אמא יושבת רפויה על הכיסא הרעוע ואת יונגי שרוע על הרצפה כשאבא שלו מנסה לטפל בו. כשאמא ראתה אותנו, היא התחילה לצחוק בטירוף. הדמעות שוב חנקו אותי ופחד בלתי נשלט מילא את ידיי הרועדות.

״אל לכם לפחד ילדיי. הכל בסדר, יונגי צריך לנוח קצת.״ היא חייכה בחיוך מטורף כשהאודם האדום נשאר משורטט כמו תמיד וחושף שיניים לבנות ורעות.
יונגי קם אחרי שבוע, כמו תמיד. הוא היה תשוש ולא זכר איפה הוא לפחות לשעה. ״היונג...״ ישבתי על הרצפה, ליד מיטתו, הייתה קטן ממנו רק בשנה, בן ארבע! אני אפילו לא מבין איך אני זוכר הכל.