אמא שחורה באדום

אני מחליט לחפש תשובות🌫

יותר משבועיים אני ״רץ״ מטיפול לטיפול כדי להשתקם. מומחים לדיבור ונוירולוגים שאין לי מושג איך הם הגיעו לעיר שורצת ערפדים. העיר שראיתי מהחלון, תמיד חשוכה בהתחשב שיש פה אנשים נשים וילדים ללא מכשירי שמש.

שיקום ודברים כאלה, אני יוצא מדעתי בכל יום שעובר ומנסה להיזכר בימים שלפני התאונה. לפעמים מצליח, אבל לא בפרטים הקטנים, וזה היה נורא.

אני מתחיל להשתפר בדיבור, החדר שלי הוא חלק מבית נוער ללא הורים או כאלה עם בעיות נכות ולקויות למידה, הפרעות כאלה ואחרות. כולם פה עוזרים ולומדים, יש אם ואב בית שתומכים בהם ואוהבים אותם...אני...טוב, אני קצת פחות השתלבתי.

"יש לו חדר לבד!" , "שמעתי שהוא בן של מכשפת האודם הכח חזקה בהסטוריה!", "הוא היה גר בבית חולים של פסיכים!" אמרו ועברו מאחורי האוזן שלי שמועות כאלה ואחרות, כמובן שאני היצור המוזר, מה חשבתי. :/

"אתה יודע לדבר?" ילד קטן רץ אלי עם ניבים שלופים. אה, כן, אני כנראה ערפד שלא יודע להוציא את הניבים שלו, עוד נושא לריכולים, האמת, שראיתי עוד כמה שנשלחו לכאן בגלל 'לקות' כזאת, אבל כמובן שעליי זה יותר קל.

אין לי כבר כוחות. אין לי עוד רצון לכלום, נמאס לי!!

"אתה מבין למה אתה צריך השגחה?" אב הבית נופל עליי יום אחד ללא התראה. כן, ברור שכן. אני דביל עם בעיות עד הצוואר, למה שאני לא ארצה לגמור עם הכל?!

"היי" הופנה אליי. אני מתיישב בארוחת הערב כשאני צולע על הרגל השבורה העטופה בגבס כבד.

"אז אתה הילד שכולם מדברים עליו!" נער צנום, נמוך מעט ממני, שיער חלק ושפתיים עבות ויפות, אף קטן וחיוך שמסתיר עיניים, לא ראיתי אותו אף פעם.

"פארק ג'ימין." הוא הושיט יד צנומה כשהוא בולע חופן של אורז. אני מסתכל עליו בבלבול והוא מחייך בהבנה וגלגל עיניים. ״נו בחייך, לא יקרה לך כלום אם תחזיר לי שלום קטן. אני לא מפחד מחרמות. עברתי מספיק כאלה בבית החולים״ הוא צחקק והיד שלו עדיין באוויר.

״מין...יונ...יונגי״ עניתי לבסוף כשאני צובט את עצמי על העליבות שבמילים שהוצאתי. הוא הנהן בהבנה. הוא חזר עכשיו מבית חולים? למה הוא חזר לכאן אם כך? הוא לא אמור להראות כמו אחד חולה?

״אני יודע מה אתה חושב. ברצינות! אין לי מחלה או משהו, אל דאגה״ הוא חייך שוב וחזר לאכול. אני מחייך אליו חזרה וניגש לצלחת שלי, מאוכזב מהשיחה הקצרה.

״יונגי?" קול עמוק נשמע מאחורי, אני מסתובב לשמע השם שלי. אח לבוש מדים כחולים קורא לי לבא איתו. אני קם וצולע אחריו, ישר אל משרד אם הבית.

"מן יונגי..." זאת לא הייתה אם הבית. האמת, שהוא נראה לי מוכר... אין לי מושג מאיפה אבל אני בטוח שראיתי אותו. הבעיה היא שהמוח שלי פשוט לא מעונין לעזור לי!