אמא שחורה באדום

חושך וצחוק עם קצת הקרבה

״אני...״ גמגתי, לא ידעתי איך להכיל את הידיעה הזאת. פחדתי, ממש! ״הדרקון...״ הצלחתי לומר לבסוף. הוא כחכך בגרונו והנהן בינו לבין עצמו.

״נעלם. מת ככל הנראה. לפי השמועות. אבל מה אם אומר לך, שמאחורי הדלת הזאת, הדרקון שם! קיים! זה יספק אותך? אתה יודע למה באת עד הנה? מה המהות של הכל?״ הוא נשמע כועס, פניו לא הראו הבעה כלל, וריח הקור והסלעים עם הטבע עלה ממנו.

״אדון פארק!״ קולו של יונג-בוק נשמע מאחורינו, תקיף ויציב. אדון פארק העיף את מבטו חסר ההבעה אליו וגם אני הסתכלתי עליו עכשיו. גם ג׳ימין היה שם, בוהה באבא שלן במבט כאוב. ״הוא לא נכנס לשם לבד!״ העיניין נשמע קצת לא הגיוני, לפני רגע הוא סימן לי ללכת אחריו, ועכשיו הוא מדבר ככה?

״בסדר. אם זה מה שאתם רוצים, כנסו. שלושתכם, כנסו יחד!״ הוא פתח את הדלת ודחף אותי פנימה, אל חושך אינסופי. לאחר כמה שניות, שניהם עמדו שם, יחד איתי. הדלת נטרקה אחרי ג׳ימין שנכנס אחרון.

״מה עכשיו?״ שאלתי את החושך, וכאילו כתגובה לקול שלי, קולות צחוק נשמעו מלפנים.

״מי זה?״ יונג בוק שאל את החלל. קולות הצחוק נשמעו כקול נערה צעירה צוחקת מאושר, כאילו החדר צבוע בוורוד וחדי קרן מקפצים בו בעליזות.

״אמא?״ קראתי שוב. קול הנערה השתתק, ורוח קרה נשבה פתאום בקול שריקה. ״מין יאן-ג׳ין?״ חזרתי בי וקראתי בשמה של אימי בתקווה שהקול יענה.

״מי זה?״ היא שאלה כאילו היא מתחבאת מתחת למיטה בפחד. לא ידעתי איך לענות, לספר לה שאני הבן שלה? אבל היא ילדה, יותר נכון, אמא שלי כנערה.

״חברים.״ שמעתי את יונג-בוק מכריז אל החושך. ״באנו לשחק. תוכלי להדליק את האור בבקשה?״ או שאני מטורף, או שהוא מטורף או שהוא יודע מה הוא עושה? אם לא היה חשוך כל כך, הוא היה נפגש במבט מוכה ההלם שלי.

״חברים? לשחק...״ קול הנערה, יותר נכון אמא שלי, לחשה לעצמה. ״מהם שמותיכם?״ היא בקשה לדעת, וכל אחד אמר את שמו. ״איך מצאתם אותי? באתם לאבן!״ היא הכריזה, ומה שהיה מוזר, שאת הספר שמוחבא איתה ככל הנראה, היא לא ציינה. האבן פחות חשובה?

״אני הבן שלך!״ אמרתי לבסוף. כתגובה, השקט היה אכזרי מידי, במשך כמה שניות שוב היינו לבד.

״בן שלי?...״ הקול הלך ונהיה כבד יותר, מודע יותר. ״יונגי...ילד מטורף שלי...״ והינה, היא חזרה לעצמה! עכשיו אני מזהה אותה, את הטון הזה והמילים הקשות והקרות שלה.

״כן. זה אני! הייתה לנו שיחה. שיקרת לי! אין כאן דרקון! מה את רוצה?!״ צעקתי אליה, התסכול שלי ניכר, העצב והפחד שעדיין חדרו אליי בכל פעם שהיא הייתה שם, שהרגשתי אותה. הייתי על סף דמעות, שנאתי אותה כל כך!

היא צחקקה שוב. החנקתי בכי, רעדתי מכעס ועצב. כל השנים האלו שהייתי יתום, לבד, בלי אף אחד! כל הפחדים והאירועים שעברתי היו בגללה!! רק היא אשמה בכל מה שקרה! היא אשמה בכל הילדות הדפוקה שהייתה לי.