אמא שחורה באדום

בפעם הבאה, לא כדאי להסתכל לו בעיניים😵

יצאנו לעיר. האמת, שמעולם לא יצאתי מגבולות הבית, כך שכל סנטימר בעיר הזאת נראה לא שגרתי ויפיפה כל כך.

כל העיר הייתה מוקפת בכיפה שחורה שזורת כוכבים ענקית. הבנתי שביום, מקיפה כיפה ענקית ממתכת חזקה את כל העיר, בצבע שחור פחם ובלילה היא נפתחת. יש מסנני אוויר בכל העיר ללא טיפת אור כדי שאלו שאין להם מגן מפני האור כמו ילדים ונזקקים, יוכלו לחיות בנחת.

"יש ערפדים שזה המקצוע שלהם. להיות אחראים על זרימת האוויר ביום ועל סגירת הכיפה, אחרת, גם השורדים האחרונים מהזן שלנו, ימותו" הסביר לי ג'ימין כשאנחנו צועדים ברחובות העיר.

"יש קבוצות ערפדים שישנים ביום וערים בלילה, ולכן, הכל פועל כאן כל הזמן, ותמיד תראה מישהו בחוץ." הוא תיאר בהתלהבות, ואז בחן אותי בקפידה כשאני בוהה בכל חנות או מאפיה או בילדי ערפדים קטנים משחקים באמצע הלילה בכדור.

"אז איך גם אתה כמונו? אנחנו הזן הנכחד ביותר. לא יתכן ש..." הוא ניסה לחשוב מאיפה צנחתי לו, כאילו נפלתי הרגע מאחד הכוכבים.

"זן נכחד? למה יש עוד??..." שאלתי, לא יודע למה, אבל זה נשמע לי הזוי שיש זנים של ערפדים. הוא חייך.

"ברור שיש עוד! אנחנו ערפדי הסהר השחור. אחנו הזן הקטן והנכחד ביותר. לעומת ערדפי העטלף. הם אלו שניצחו במלחמה לפני כמה שנים ו... ואנחנו ירדנו לסוג של מחתרת..." עכשיו הוא נראה עצוב ומדוכדך יותר.

"מצטער..." ניסיתי להזדהות איתו, והוא הרים כתפיים. "מה זאת אומרת מלחמה?" שאלתי פתאום. היה די מוזר לדבר על כל הדברים האלה. ערפדים, זנים, מחתרות, לפני רגע שכבתי במיטת משוגעים וקראתי ספר, עכשיו יש לי תיק על הגב ואני מסתובב בעיר ערפדים מסתורית עם ערפד צעיר ומסתבר שאני גם כזה.

"זאת הייתה אחת המלחמות הגדולת ביותר. לפני חמש עשרה שנה בערך. כשהייתי ממש תינוק, וגם אתה. הרבה אנשים שלנו מתו. יש זני ערפדים שלמים שנכחדו לגמריי, היה ממש תוהו ובוהו בגלל שיגעון גדלות, בערך, של הממשלה שלהם, ועכשיו, ערים שלמות של ערפדים מזנים שונים עבדים תחתם..." הוא הסביר ושקל כל מילה. אני לא יודע למה, אבל לא נראה לי שזה בגלל שגעון גדלות...

"אולי בגלל זה נעלמת? אולי יש עוד כמוך?.. אתה יודע מי היו ההורים שלך? יש לך חלומות עליהם או חזיונות?" כאילו הוא דיבר במקומי! איך הוא יודע להל הרוחות?!

"אמרו לי שאבא שלי היה ערפד ואמא שלי מכשפת אודם...האיש שחטף אותי קרא לה..." ניסיתי להיזכר בשם של אמא שלי, אבל ללא הצלחה.

"מין יאן-ג'ין..." הוא לחש כשהוא בוהה ברצפה. אני מסתכל עליו קצת בהלם מעצם השם שהוא הזכיר, ראיתי על פניו צער, פחד ושנאה עמוקים

"כ..ככןן...איך ידעת?" אבל את התשובה לא שמעתי ממנו.

"אז אני יודע איפה נמצא את התשובות לשאלות שלך. אבל יקח לנו כמה ימים לפחות, ואני לא חושב שיש לנו דיי זמן..." הוא דיבר במסתוריות, כאילו הוא ידע שאני עומד להגיע ומי אני ולמה אני כאן.

"למה אתה מתכוון? למה אין זמן?" שאלתי, אבל שוב הוא לא ענה. זה התחיל לעצבן אותי, והבעיה היא, שכשזה מתחיל, אני כבר לא שולט בעצמי.

"אני לא יכול לומר לך כלום. אבל אנחנו חייבים להגיע לשם עוד היום. וכמה שיותר מהר!" הוא היה כעוס ונחוש בו זמנית. הגבות שלו הצטמצמו לשורה אחת ומצחו התקמט בתהיה.

"אוקיי. אנחנו צריכים להגיע למקום צדדי מאוד..." והוא מיד התחיל לחפש בעיניו משהו, או מישהו?...

הלכנו, יותר נכון כמעט רצנו, אל סמטה חשוכה בקצה הרחוב. עוד מעט יעלה הבוקר, וכשיראו שהמיטות שלנו ריקות, הם יתחילו לחפש אותנו. ואני ממש לא רוצה לשכב שוב כל היום במיטה ולחטוף התקפים.

"תחזיק לי ביד. הכי חזק שאתה יכול. ותתרכז." הוא נראה חדור מטרה בצורה מטרידה. הוא הסתכל בכל פינה, לרגע אפשר לחשוב שהוא עושה משהו בלתי חוקי ומפחד שיתפסו אותן.

"זה באמת לא חוקי. אבל אנחנו חייבים. ואתה מוכרח ללמוד על הכוחות שלך. אל תתן לי לקרא לך את המחשבות!" וכך, כשאני המום מהתגובה שלו ומחזיק בזרוע הרזה שלו, הוא עצם עיניים בריכוז.

אני לא מבין גדול בעולם העל טבעי, יותר נכון, כל סנטימטר פה חדש לי. אבל ברגע שהעיניים שלו לבשו אור שחרחר חשבתי שאני עומד להתעלף.

ובאותו רגע, הרגשתי ששואבים לי את האוויר ואומרים לי 'אנחנו שניה מניחים את הריאות שלך כאן על המדף.' ואז מחזירים לי אותן בפיצוץ שפילח לי את החזה. ובכל הזמן הזה העיניים שלי עצומות כל כך חזק עד שזה הכאיב לי.

"הגענו." דיווח לי ג'ימין. בנתיים נפלתי ולא העזתי לפקוח את העיניים. מיששתי את הקרקע בחשד. דשא?... לפני רגע היינו ברחוב. איך...?

"פקח את העיניים. אתה יכול לקום?" ג'ימין רכן לעברי בקולו העדין והילדותי. הנהנתי לאישור ופקחתי את עיניי לאט, לאט.

"איפה?..." התחלתי לשאול. אבל הוא רק חייך והסתכל סביב. עשיתי כמוהו. היינו על גבעה קטנה באמצע רכס הרים נמוך שמעברו השני נראה כפר קטנטן כשמאחוריו יער ענק ומצידו השני, ים רגוע. רגע, יש פה יערות? וים??

"איך זה אפשרי??" התרוממתי מהדשא וג'ימין צחק. בנתיים הכיפה של שעות היום החלה להיסגר מעלנו ולכסות את כל האזור באור לבן-צהבהב שמזכיר מעט את אור השמש. חשבתי שיהיה סוג של חושך, אבל זה הרגיש יותר כמו תאורה של מנורת לילה בחדר חשוך.

"כן...זה אפשרי. ולשם אנחנו צריכים להגיע. בוא." הוא התחיל לרדת במורד הגבעה כשאני משתרך אחריו.

"אבל לאן אנחנו הולכים? זה קשור לאמא שלי? ולכוחות שלי??" שאלתי ושאלתי, הייתי חייב לדעת מה קורה, למה אנחנו באזור כפרי ומרוחק כל כך?

"אנחנו בכפר שנולדת בו. באנו לפגוש את אחיך..." הוא זרק חץ ישר לחזה שלי, והשאיר אותו שם...

יש לי אח??