אמא שחורה באדום

עד שלא אחלים, זה לא יגמר...

כשטאהיונג התעורר, הפנים המבוהלות שלו דמו לרוח רפאים.

"אא...אתה רציני?!" הוא כמעט בכה, אני לא יודע אם זה מאושר או מפחד, שניהם די הגיוניים במצבו.

"יונגי..." ג'ימין גם התחזק מעט. אני אחכה עוד קצת ואברר למה לעזזאל הוא חיכה שכמעט נמות.

"כן" עניתי והתקרבתי אליו.

"תשתמש בכוחות שלך. אתה חייב." הוא קבע, על איזה כוחות הוא מדבר עכשיו?!!

"על מה אתה...?!" אבל לא סיימתי את המשפט וג'אנגקוק קפץ.

"אתה בן למכשפת אודם. יש לך יכולות ריפוי בדם! תשתמש בהם!" הוא חייך באושר כשהבין שלא הכל אבוד.

טוב. אז ככה. אני לא יודע מאיפה ממציאים לי את כל הכוחות והיכולות האלה. אני די מפחד שבקצב הזה יספרו לי שאני יכול לעוף...ואני לא ממש בטוח שאני רוצה לנסות.

"תניח את היד שלך, כאן. ופשוט תנסה" ג'אנגקוק כיוון אליי את רגלו השבורה. טוב, אין לי מה להפסיד.

הנחתי את ידי על רגלו. לא הרגשתי שום דבר, אבל פתאום ראיתי מול עיניי שבר, עצם שבורה כמו הולוגרמה. ומשום מה, ידעתי מה לעשות.

לחשתי מספר מילים בשפה שאין לי מושג מהי, הסתכלתי על השבר שמול עיניי בריכוז, וזהו, הרגשתי שהוא התאחה. ״נסה להזיז את הרגל.״ הורתי לג׳אנגקוק שעשה כדבריי וזרח מאושר. אחריו, פניתי אל ג׳ימין וטאהיונג, שניהם היו במצב די קשה, כך שנדרש ממני קצת יותר מאמץ. בסוף, כשכולם בריאים ושלמים, נחתי על הקרקע באפיסית כוחות.

״מה קרה?״ ג׳אנגקוק נראה מבוהל מעט.

״הריפוי שואב ממנו אנרגיה. הוא צריך לנוח״ ענה לו ג׳ימין שמתחיל ממש לעלות לי על העצבים.

״תגיד ג׳ימין.״ אני פונה אליו כשאני עוד על הקרקע, מנסה לאסוף את כל הכוח כדי לדבר. הוא מסתכל עליי ומחכה שאמשיך. ״מאיפה אתה יודע את כל זה?! אה?!״ אני נשמעתי אמנם קצת עצבני, אולי כי באמת הייתי! הוא פשוט יודע עליי הכל! זה כבר התחיל להפחיד אותי אני חייב להודות.

הוא הסתכל עליי, בוחן אותי, אני לא מבין מה עוד יש עליי שאני לא מודע לכך. ״אני פשוט קורא המון...״ הוא ענה לבסוף. אני לא עד כדי כך טיפש! הוא רציני??

״אוקיי ועכשיו באמת״ גלגלתי עיניים בחוסר אמון כשפניו החלו להאדים. נראה שהוא פחד ממשהו, כי העיניים שלו הראו משהו אחד כשהפה שלו אמר משהו אחר לגמרי.

״אני...אני פשוט יודע! אתה חייב לסמוך עליי״ הוא נראה סובל, אבל אני לא ויתרתי.

״פשוט יודע״ חזרתי אחריו, ״אתה לא חושב שזה קצת מחשיד? כלומר, איך אני אדע אם אתה באמת בצד שלי? אם כולכם כאן בכלל רוצים שאני אחיה או שגם מבחינתכם אני קללה שצריך להרוג?!!״ בשלב הזה נהייתי פרנואיד, וזה כנראה בגלל חלק מהבעיות שניסו לטפל לי בהן... אני יודע שאני לא בקו הבריאות, אני יודע שמה שאני עושה זה לא בשליטתי, הבעיה שהאחרים לא מודעים לכך, ולכן, כולם תמיד התרחקו ממני.

״אני...מה יש לך?!״ ג׳ימין נלחץ, וגם פניו של ג׳אנגקוק החליפו גון.

״מה יש לי?? אני אסביר לך!!״ צעקתי עליו, צעקתי על כולם, פשוט איבדתי את זה. ״יום בהיר אחד מודיעים לי שאני מפלצת, ואז חוטפים אותי כדי להשתמש בי כי אני גם קללה שהרבה רוצים להיפטר ממנה, אמא שלי, מסתבר, רודפת אותי בחלומות, וכולם רוצים להרוג אותי או להשתמש בי!!! איך זה נשמע לך?!!״ צרחתי, שפכתי כל מה שהיה לי, הוצאתי הכל.

״תרגע!״ ג׳אנגקוק הורה לי, מה שהרתיח אותי עוד יותר.

״אתם יודעים מה? בואו נסיים את זה עכשיו! כדי שאף אחד לא יעשה את זה!״ רק ג׳ימין הבין למה אני מתכוון, וכשראה שאני ניגש לכיס שלי, שם אני תמיד סוחב איתי משהו חד, הוא צרח.

״יונגי!! לאאא!!!״ הוא צרח וקם אליי.

״עזוב אותי!!״ אני מנסה לשחרר את אחיזתו. הוא מכוון את האולר לרצפה, לא משחרר לי מהיד, ואני נלחם נגדו. ״תן לי...א...את...״ לא הצלחתי לסיים את המשפט הגמגום שוב חזר לי, שוב החרדה הזאת, הפחד הזה ואז הפלאשבקים תוך כדי מאבק.

״אייישששש״ צעקתי, וקרסתי על הרצפה כשראשי בין ידיי ואני מנסה להסדיר נשימה. האולר הועף מידי על ידי ג׳אנגקוק שעזר בסוף לג׳ימין. תמונות רצות, כל הסיוטים שמהם פחדתי, אני לא נושם, הינה היא מולי. היא לוחשת לי, היא עוברת על פני, שמלת האדמה מרחפת ורגליה לבנות כמו שלג. אני שונא את זה! אני לא יכול יותר!!

היא מופיעה ונעלמת שוב ושוב. אותו הקול לא מפסיק, ואיתו הזכרונות... הראש שלי מסתובב, הגוף שלי רפוי. אני לא שולט בזה, שוב. אני לא לעולם לא אצליח להתגבר על זה. לעולם!!

״מה קורה פה??!!״ קול עמוק וכועס נשמע ברקע, לא שזיהיתי אותו למרות שהייתי אמור.

״יונג-בוק!!״ ג׳ימין נשמע לחוץ, ואני מאבד את זה לגמרי, הראיה מתחילה להיטשטש והכל היער לובש גון שחור עם ירוק. העצים התחילו להסתובב סביבי וכאילו ללעוג לי. מישהו תופס אותי בכתפיים ומצמיד את גופי אליו.

״יונגי. זה אני, אחיך. הכל בסדר...״ הקול שלו חודר לי לאט לאט למוח. עכשיו זהיתי אותו.

״יונג-בוק? פליקס?...״ העיניים שלי עיוורות מדמעות. לאט ובטוח הוא נשם ואני חזרתי אחריו, דקות ארוכות עד שנרגעתי והתחלתי להבין מה קרה. ״מה...מה אתה?״ אבל הוא לא נראה כועס יותר, הוא מבין שלא הייתה לי ברירה.

״יונגי היונג...״ הוא לחש. היונג? אני? למה הוא מתכוון?! ״יונגי, אתה חייב לשמוע הכל, ועכשיו!״ עיניו העמוקות הביטו בי בחומרה, ואני הסכמתי איתן. הוא סימן לג׳ימין ואז לקח אותי למקום שקט יותר.

״דבר ראשון, מאיפה יש לך אולר?״ הוא נראה לחוץ כי היה בטח שהשאיר אותי בלי כלום כשהעביר אותי הנה.

״לקחתי מאחד התוקפים שרצו להרוג אותי.״ עניתי בפשטות וניסיתי לא להתעצבן למראה הלא מופתע שעל פניו.

״לגבי זה...״ הוא התחיל לומר, וכתגובה התיישבתי על הדשא, יש לנו הרבה על מה לדבר. הוא הבין את הרמז, נאנח והתיישב גם. ״אני מניח שאתה צודק.״

״אז ככה...״ הוא נשך את שפתו התחתונה. ״אתה הגדול מביננו בעיקרון, אני אסביר! מבטיח!״ הוא נבהל למראה הכועס שלי. ״אספר לך כל מה שאני יודע וזוכר, מבטיח! תאמין לי בבקשה...״ הוא התחנן, ואני רק ישבתי שם בשקט והקשבתי.