אשלי
אחרי השיחה הכי משעממת וארוכה בעולם עם המנהל קולמן, אני סוף סוף חופשיה להמשיך בדרכי לכיתה.
אני מעיפה מבט במערכת שלי ורואה שיש לי עכשיו שיעור ספרות. משעמם.
אני מוצאת את הכיתה אחרי חיפושים רבים, בסוף המסדרון.
שיט. אני קולטת שאיחרתי לשיעור ברגע שאני נכנסת וכעשרים זוגות עיניים מביטות בי.
״את אשלי, נכון?״ שואל אותי המורה שמחייך אליי בנחמדות. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, יחסית צעיר בשביל מורה.
״כן, זאת אני.״ אני משיבה בחיוך מנומס.
רואה, אמא?
״אוקיי, שבי בבקשה, השיעור התחיל לפני עשר דקות ואני בדרך כלל מתייחס בחומרה לאיחורים.״
נשמע גיחוך מסוף הכיתה. אני מפנה את ראשי ומזעיפה את פניי לנוכח הבחור המעצבן ממקודם, שמתבונן בי.
״כן, אדון סבסטיאן? יש לך משהו להגיד?״ המורה מרים גבה על חוצפתו של הבחור.
סבסטיאן- מתברר שכך קוראים לבחור המרגיז, מרים את ידיו ומחייך בשעשוע. ״לא, אדוני.״ הוא מחזיר למורה באותו כינוי.
המורה מפנה את תשומת ליבו חזרה אליי ״אשלי, תמצאי לך מקום בבקשה ותתיישבי.״
אני עושה כדבריו והולכת למקום הפנוי היחיד בכיתה, שולחן מלפני סבסטיאן. מעולה.
הוא נראה מרוגז ומביט בי בעיניים כועסות. מה הבעיות של הבחור הזה? קודם הוא נתקל בי, אחר כך הוא לא מוכן לעזור לי למצוא את חדר המנהל, ועכשיו הוא כועס, על מה בדיוק?
שיהיה. אני מתעלמת מהמבט העצבני ששורף את גבי ומנסה להקשיב לשיעור.
״אשלי, אה? זה השם?״ אני נבהלת ומסתובבת לכיוון סבסטיאן. ״יש לך בעיה עם השם שלי, סבסטיאן?״ אני מכווצת את עיניי.
״לא, יש לי בעיה איתך.״ הוא גוחן מעל השולחן ומתקרב אליי. מה. נסגר. עם. הבחור.
״ווקר, נכון? השם משפחה.״ הוא מחייך, אבל נראה יותר מאיים מאשר מחוייך.
״כן, למה?״ אני לא מבינה איך הוא יודע את זה.
״אבא שלך הוא חתיכת זין.״ הוא מטיח בי.
ספר לי על זה.
״ומה בדיוק אתה יודע על אבא שלי? מאיפה אתה מכיר אותו?״ אני מנסה לשמור על קולי יציב.
״אשלי, סבסטיאן, אתם מפריעים לכיתה ללמוד.״ המורה הכבר לא כלכך חביב מעיר לנו.
״סליחה, המורה.״ אני אומרת מיד.
סבסטיאן חוזר להישען על משענת הכיסא ונראה משועמם בזמן שהוא משחק עם העט בידיו.
כשהשיעור סוף כל סוף נגמר אני מתכוונת לגשת לסבסטיאן כדי להמשיך את השיחה ממקודם, אבל הוא יוצא במהירות מהכיתה עם הצעדים הענקיים שלו ולא נותן לי הזדמנות.
שיהיה. אני אשאל אותו מאוחר יותר. גם ככה אין לי עצבים לדבר על האבא הנוראי שלי. אבא עזב אותנו כשהייתי בת תשע. מירה, אחותי הקטנה הייתה בסך הכול בת שנתיים. היא לא זוכרת אותו למזלה. ואמא.. טוב, היא מעולם לא באמת התגברה על העזיבה שלו.
אני מגיעה לקפיטריה כשאני גוועת ברעב, ומעמיסה פסטה ברוטב עגבניות על הצלחת שלי.
אני רואה את ולרי יושבת עם חברותיה ועוד כמה בנים שבניהם טומי, ומרגישה צביטת קנאה קטנה על כך שוואל מצאה לה חברות חדשות והתקדמה הלאה.
אף פעם לא היו לי חברות אמיתיות חוץ מוואל, כנראה כי כל הזמן נאלצתי לעבור בין בתי ספר כך שלא באמת הספקתי להתחבר לבנות שם.
ולרי מבחינה בי אבל מיד מסיתה את מבטה. אין לי כח לשיט הזה. ככה היא רוצה לשחק? אין בעיה.
אני מתעלמת ממנה והולכת להתיישב עם קבוצת הבנות הראשונה שאני רואה.
הבנות מקבלות אותי בחיוכים שנראים מזוייפים אבל לא אכפת לי, כל עוד הן לא מגעילות אליי.
״איך קוראים לך?״ הבחורה בעלת השיער הג'ינג'י שהתיישבתי לידה מביטה בי.
״אני אשלי,״ אני מחייכת אליה.
״מייקה,״ היא מחייכת בחזרה. ״נעים להכיר אותך.״ היא מסתכלת עליי במבט בוחן אבל לא נראה שהיא שופטת אותי.
״נעים להכיר גם אותך, מייקה.״ האמת היא שהיא נראית נחמדה. והיא לא מרוחה בעשרים שכבות של איפור כמו רוב הבנות מסביבי.
״את החדשה כאן. מאיפה עברת?״ מייקה שואלת אותי. ״תמיד גרתי בסיאטל, אבל זאת לא הפעם הראשונה שאני עוברת בית ספר.״ אני מסבירה לה.
בפעמים הקודמות שנאלצתי לעבור בתי ספר, אמא התעקשה שזה יהיה מחוץ לעיר.
אני לא רוצה שישאלו אותך על אבא שלך, זאת היתה הטענה שלה.
״אוי, אני מצטערת, זה בטח לא כיף גדול.״ מייקה מעקמת את פרצופה ונראית כנה.
״זה בסדר, התרגלתי כבר.״ אני מחייכת אליה וחוזרת לפסטה שלי.
״למה סב מסתכל עלייך ככה?״ היא שואלת אותי אחרי כמה דקות של שתיקה. אני מוצאת את מבטו של סבסטיאן עליי, הוא יושב בשולחן עם חבריו, הם נראים כמו אלו ששולטים בבית ספר הזה.
מלאי ביטחון, יהירים, וחצופים. אוקיי, אולי אני שופטת אותם אבל אני יודעת שאם סבסטיאן מתנהג ככה, בטח גם החברים שלו עשויים מהחומרים האלו.
למה באמת, הוא מסתכל עליי? אני מעקמת את פרצופי.
״אין לי מושג, הבחור לא אפוי.״ אני עונה לה.
היא מגחכת, ״הייתי אומרת שנראה שהוא דלוק עלייך, אבל זה יותר נראה כאילו הוא כועס.״
מייקה מחייכת ומנופפת אל סבסטיאן, שמעמיק את הזעף בפניו.
״אני לא יודעת, הוא אמר לי מקודם משהו על אבא שלי אבל כששאלתי אותו איך הוא מכיר אותו המורה לספרות בדיוק השתיק אותנו.״ אני מספרת לה, קצת יותר ממה שרציתי לספר.
״אבא שלך?״ מייקה מכווצת את גבותיה. ״מי זה?״
היא שואלת. ״הו, הוא לא דמות מוכרת. אני כבר שנים לא בקשר איתו, אבל נראה לי שסבסטיאן כן הכיר אותו בשנים האלו.״ אני עונה לה ומנסה לא לחשוף יותר מידי פרטים.
״למה אתם לא בקשר?״ מייקה שואלת בדיוק את השאלה שקיוויתי שלא תישאל. ״הוא עזב. כשהייתי בת תשע. לא סיפור גדול.״ אני עונה בקצרה.
״זה נשמע סיפור די גדול, אבל אשחרר אותך מהחקירה, ספרי לי בהזדמנות.״ היא מחייכת אליי, ואני שמחה על כך שזיהתה את אי הנוחות שלי מהנושא.
YOU ARE READING
להרוס אותנו
Romance🥇מקום ראשון- #רומנטיקה 30/6/2023 🥇מקום ראשון- #תיכון 30/6/2023 🥇מקום ראשון- #שונאיםלאוהבים 23/6/2023 אשלי ווקר לא מחפשת בלאגן. הילדה הטובה שלא מפרה את הכללים, אבל לא חסר לה חוצפה. היא באה לסיים את השנה האחרונה שלה ללימודים בבית ספר חדש. היא רוצה...
