להרוס אותנו

פרק 18 | לב שבור

אשלי

סבסטיאן בקושי דיבר איתי בשבוע האחרון. אנחנו ממשיכים להיפגש ולעשות... דברים. אבל הוא מרוחק ממני מאז התקרית האלימה עם אנדרו.
אני גם לא יודעת איפה אנחנו עומדים עכשיו, לא הגדרנו שום דבר.

״את בסדר? את בוהה בקיר כבר דקה שלמה.״ סבסטיאן דוחק בי במרפקו. עיניו אדומות ומבטו לא דומה לשום דרך שהביט בי בעבר.
״כן. אני בסדר, למה שלא אהיה?״ אני מחייכת אליו חיוך מתוח.
אנחנו יושבים יחד בשיעור ספרות, אני שומעת את מר האריס מלמד את החומר, אבל זה נשמע כמו קול רקע עמום.

״לא יודע. את מתנהגת מוזר כבר שבוע.״ הוא מושך בכתפיו. אני מריחה ריח של אלכוהול ועישון מגיע ממנו.
אני פולטת צחוק קצר, ״אני מתנהגת מוזר? אתה זה שבקושי מוציא מילה מהפה שלו.״ אני מכווצת את עיניי ומביטה בו.

סבסטיאן חושק את הלסת שלו ונראה שהוא מרסן את כעסו, ״מה את רוצה שאגיד לך? רוצה שנדבר על האמא הבוגדנית שלי? או על החבר הבוגדני שלי? או שאולי נדבר עלינו, על זה שהמציצות שלך השתפרו ואת לא גרועה כמו בהתחלה.״ הוא מגחך ללא הומור ומתיז את המילים בגועל. אני קופאת מהאמירה האחרונה.

״מה הבעיות שלך? לא עשיתי לך שום דבר ואתה פשוט נהנה להשפיל אותי.״ דמעות צורבות את עיניי ואני ממצמצת במהירות בשביל למנוע מהם לרדת על פניי.

אדישות מוחלטת תופסת את מקומן של פניו הזעופות, ״אני לא יודע מה לומר לך. זה היה רעיון גרוע.״ הוא מפנה ממני את מבטו.
״מה היה רעיון גרוע, סבסטיאן?״ הזעם מתפשט בי.
״זה,״ הוא מעביר את ידו בנינו, ״את, אני. אנחנו.״
באותה מידה הוא יכול היה לקחת את הלב שלי ולמעוך אותו.

״אתה לא מרגיש אליי כלום? זה מה שאתה אומר?״ הכעס משאיר את קולי יציב וברור.
הוא מגחך, ״הדבר היחיד שלי מרגיש כלפייך הוא רחמים. את פתטית ועלובה. אני ממשיך להתעלל בך ואת פשוט חוזרת כל פעם. את זאת שנהנית מההשפלה, לא אני.״ קולו קר וחיוך מעוות מתפשט על שפתיו. תשכחו מלמעוך לי את הלב, זה מרגיש כאילו הוא דרס אותו פעמיים ואז השליך לאש.

״אתה שיכור?״ אני שואלת בכעס למרות שאני כבר יודעת את התשובה.
הוא מסתכל עליי לשניות בודדות ואז מתחיל לצחוק בפראות. עיניי נפערות שהוא מפר את השקט בכיתה וכולם מסתכלים לכיווננו.
״סבסטיאן!״ מר האריס דופק על שולחנו בזעם, ״אנחנו באמצע שיעור!״ הוא מתרעם.
צחוקו של סבסטיאן דועך אבל ההבעה הזחוחה חסרת הרגש עדיין חקוקה על פניו.

״מה מצחיק כלכך?״ אני חושקת את שיניי ומביטה בו בזעף.
״זה שאת חושבת שאָת אמא שלי,״ הוא פולט עוד צחוק קצר, ״להעיר לי על שתייה? לאמא שלי מעולם לא היה אכפת עד כדי כך ממני בשביל לכעוס עליי.״ נראה שהוא מתאפק לא לצחוק, כאילו סיפר עכשיו בדיחה.

דבריו גורמים לי להתכווץ אבל אני מסרבת לתת לזה להשפיע על הכעס שלי, הוא פגע בי כבר יותר מידי. בכל זאת אני מושיטה את ידי ומניחה אותה על ירכו. הוא מביט בי בכעס וגועל ומזיז את ידי כאילו היא משהו שהוציא מהזבל, ואז מסית את מבטו ומעמיד פנים שאני לא יושבת בכיסא לידו.