להרוס אותנו

פרק 10 | התקף חרטה

אשלי

הבית של לוק מלא באנשים והמוזיקה פועמת באוזניי.
זה מרגיש מוזר להיות כאן בלי מייקה, אבל אני יודעת שלפחות ולרי תהיה איתי, וכריס כמובן.
״את נראית טוב.״ עינייו של כריס יורדות אל החזה שלי.

״העיניים שלי כאן.״ אני מצביעה על עיניי. לגברים לפעמים אין שום בושה.
״סליחה.״ הוא מגחך ומשפיל את ראשו.

״בואי נלך לשתות משהו.״ כריס מרים את קולו מבעד למוזיקה הרועשת בבית.
הוא לוקח את ידי ומוביל אותי אל שולחן השתיה.
הוא מושיט לי שוט של וודקה, ואני מורידה אותו במהירות בגרוני. המשקה צורב אבל מחמם אותי.
״בוא נרקוד.״ אני מנסה לגרור אותו אל רחבת הריקודים אבל הוא מצמיד אותי לקיר ומושיט לי שוט נוסף של משקה אלכוהולי.

״תשתי.״ הוא מביט בי בציפייה.
״לא, אני רוצה לרקוד.״ אני מנסה להשתחרר מאיחזתו אבל הוא ממשיך להצמיד אותי אליו.
״את לא כיפית. תשתחררי קצת.״ הוא לוחש לי באוזן. אני מתעצבנת ומזעיפה את פניי.

״כריס, שחרר ממני.״ אני הודפת את זרועותיו ממותניי. מבטו משתנה, כאילו הבין מה הוא עשה.
״אוקיי, סליחה. את צודקת, בואי נהנה.״ הוא תופס שוב בידי ומוביל אותי לרחבת הריקודים.

אני וכריס רוקדים, ואני מגלה שאני באמת נהנית.
לא איתו, ברגע שלא כיבד את הבקשה שלי קודם לכן, הבנתי שהבחור הזה ממש לא בשבילי.
אבל לא אכפת לי להנות, כל עוד הוא לא נוגע בי.
אני ממשיכה לרקוד ומכבה את המחשבות שלי, מדמיינת שאני היחידה בחדר.

כריס נעלם, אני לא יודעת איפה הוא ולא ממש אכפת לי. אבל הוא חוזר אחרי כמה דקות עם שתי כוסות משקה מבעבע בידיו. אני מגלגלת את עיניי.
״כריס, אמרתי לך שאני לא רוצה לשתות עוד.״
״זה רק שמפניה, את תרגישי שמחה יותר. תנסי.״ הוא מושיט לי את הכוס.

שיהיה. שמפניה זה באמת לא משקה חזק, ולא יזיק לי עוד קצת אלכוהול.
אני לוקחת את השמפניה ולוגמת מהכוס. ממממ, אני אוהבת את זה.

אחרי משהו כמו עשרים דקות, אני כבר אחרי שלושה שוטים של וודקה, ושתי כוסות שמפניה.
המסיבה הזאת כיפית.

אני רוקדת עם ואל ואנחנו צוחקות בטירוף. הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אני מרגישה שתי ידיים עוטפות את ישבני מאחור. כשאני מסתובבת, אני מגלה שזה כריס.
בשלב הזה כבר לא אכפת לי, והאלכוהול גורם לי להיות חרמנית. אני מחליטה לזרום איתו ומסתובבת אליו. ״אתה לא בחור טוב כמו שחשבתי.״ אני מצמידה את פי לאוזן שלו ומחייכת.

״מה גרם לך לחשוב שאני בחור טוב?״ הוא לוחש בקול מחוספס.
אני מתכוונת לענות לו אבל פתאום מרגישה מסוחררת. כריס עוטף אותי בזרועותיו ולוקח אותי מרחבת הריקודים. האוויר הקר בחוץ מכה בי ללא הכנה.

״כריס.״ אני מוחה. אני צריכה לחזור פנימה ולמצוא את ואל, אבל אין לי כמעט תחושה בגוף וכאב בטן פתאומי תוקף אותי.
כריס ממלמל משהו אבל אני לא באמת מצליחה לשמוע מה הוא אומר.

הגב שלי נצמד לעץ וכריס אוחז חזק במתניי, הוא מצמיד את שפתיו אל שפתיי, ואני קופאת.
תעזוב אותי. אני מנסה להגיד אבל לא יוצא ממני שום קול. אני מרגישה את הזין שלו נצמד אליי ועושה ניסיון נוסף להדוף אותו, ללא הצלחה.
״את מנסה לפתות אותי במשך כל הערב, זונה.״ הוא ממשיך לדחוף את לשונו לפי. ״משחקת איתי משחקים וחושבת שאני לא אתחרמן ממך.״ הוא מכניס את ידו מתחת לשמלה שלי. ״כזאת יפה.״ הוא מצמיד בכוח את שפתיו אל פי.
תפסיק, בבקשה. דמעות זולגות מעיניי.

כריס מתנתק ממני בשנייה, אני פוקחת את עיניי ורואה את סבסטיאן מכה אותו ללא הפסקה.
זה רע, ממש.
״סב..״ אני מנסה לעצור אותו אבל אין סיכוי שישמע את המלמולים החלושים שלי.

״מה עשית לה?! בן זונה!״ הם ממשיכים להתגלגל על הדשא וסבסטיאן מכה את כריס באגרופים.
אני מתיישבת על הרצפה, הרגליים שלי כבר לא מצליחות להחזיק אותי.
מה לעזאזל שתיתי?

״תעוף ממני, מזדיין אחד. אתה אמרת לי לעשות את זה!״ כריס מתיז על סבסטיאן. מה?
״לא התכוונתי שפאקינג תאנוס אותה!״ סבסטיאן צורח. מעולם לא ראיתי אותו כועס כלכך.
המחשבות מסתחררות במוחי. סבסטיאן תכנן את זה.
איכשהו, אני לא מופתעת. אבל הלב שלי מתכווץ, למה הוא שונא אותי כלכך?

״תעוף מכאן, עכשיו! לפני שאני אתחרט, חתיכת סוטה.״ סבסטיאן מאיים על כריס ומחזיק בו מהחולצה שלו. כריס מסתכל עליו במבט מזלזל וזועם.
״זונה.״ הוא זורק לעברי ומסתלק משם.

סבסטיאן מסתכל עליי ופניו מביעות חרטה, אבל זה מאוחר מידי.
״אשלי-״
״תעוף ממני. אתה חולה בדיוק כמוהו.״ אני מנסה להתרומם מהרצפה אבל הגוף שלי עדיין לא מאפשר לי.

״לא, אני נשבע, לא התכוונתי שזה מה שיקרה.״ הוא מתקרב אליי.
״אז מה בדיוק התכוונת שיקרה? תגיד לי, סבסטיאן.״ אני מחייכת חיוך מובס. נמאס לי מהמלחמה המיותרת הזאת, הדבר האחרון שרציתי זה להיכנס לתסבוכות בבית ספר הזה.

הוא לא עונה לשאלה שלי, במקום זאת, הוא מנסה להרים אותי מהרצפה. אבל גל של בחילה עולה בי, ואני מקיאה ליד רגליי.
סבסטיאן מתיישב מאחורי ומסית את שיערי הפזור מפניי.
אני מנגבת את פי בגב כף היד שלי, וטועמת דמעה מלוחה שירדה מעיניי.

חולשה מתפשטת בי. אני שואפת את ריח הבושם של סבסטיאן ומוחי מאותת לי לקחת את הרגליים שלי ולברוח לחדרי, ולא לצאת ממנו עד סוף השנה.
אבל אני לא מצליחה. אני משעינה את ראשי על העץ ואז צחוק מתגלגל יוצא ממני ללא שליטה. אני צוחקת כלכך חזק, ובוכה.

סבסטיאן קם ומתבונן בי במבט מודאג.
״את בסדר?״ הוא בוחן את פניי.
״אני טיפשה כלכך, באמת, סב.״ אני ממשיכה לצחוק בזמן שדמעות יורדות מעיניי.

״את לא טיפשה, אל תגידי את זה. אני מצטער.״ הוא אוחז בפניי ומנגב את הדמעות שיורדות במורד הלחיים שלי.
״בואי, אני אקח אותך לחדר שלך.״ הוא מרים אותי בקלות על רגליי וכורך זרוע סביב מותניי. מקרוב, אני שמה לב לשפתו הפצועה המדממת.
אני כועסת עליו, ופגועה אבל לא נשארו בי כוחות להילחם בו אז אני פשוט נותנת לו לסחוב אותי לחדרי.