להרוס אותנו

פרק 4 | על לא דבר

אשלי

ארבעה ימים עברו מאז שהתחלתי את השנה.
אני מתרוצצת בין שיעור לשיעור ולשמחתי המערכת כלכך עמוסה שבקושי יש לי זמן לנסות ליצור קשרים חדשים.

מייקה היא כרגע החברה היחידה שיש לי, אם אפשר לקרוא לקשר שלנו חברות. אנחנו מכירות רק מספר ימים אבל אני מרגישה מספיק קרובה אליה בשביל לשתף אותה בעוד כמה דברים על החיים שלי, כך שהתקרבנו יותר בימים האלה.

סבסטיאן עדיין לא נתן לי את התשובות שאני רוצה בקשר לאבא שלי. אני באמת צריכה לגלות מה הוא יודע עליו. שנה אחרי העזיבה של אבא, גילינו שהוא התחתן עם אישה אחרת. אני לא יודעת אם הוא מצא עבודה ואיך הוא הסתדר כלכלית, אבל אני מניחה שהוא ידע להפעיל את המניפולציות שלו על האנשים הנכונים.

אני בדרכי לשיעור ספרות ואני מבחינה בסבסטיאן בא לכיווני,
״בלונדי, אני צריך טובה ממך.״ הוא אומר לי. אני מכווצת את עיניי ״ולמה שאני אעזור לך?״ אני שואלת בחשד. הוא לא נראה כמו מישהו שמבקש טובות, הוא דורש אותן.
״כי אמרתי לך.״ הוא מתקרב לפניי ומחייך חיוך לא נחמד בשום צורה.

אני מגלגלת את עיניי, הוא מתנהג בצורה מגוחכת.
״מה אתה צריך?״ אני אומרת לעצמי שאשמע מה הוא מבקש ואז אשקול אם לעזור לו.
״תבואי איתי למסיבה של לוק. בתור דייט.״ הוא מחייך את עוד אחד החיוכים המאיימים שלו.
כן בטח. דייט. הוא צוחק עליי?
צחוק נפלט מפי. ״למה שתרצה שאני אהיה הדייט שלך? אתה בקושי מכיר אותי.״ אני מביטה בו בחוסר אמון.

״את נראית טוב, אני נראה טוב. שילוב מעולה אם תשאלי אותי.״ הוא מחווה בידיו על גופו.
אני לא מרגישה מוחמאת, אבל אני רואה בזה הזדמנות לדבר איתו על אבא שלי.
״בסדר, שכנעת אותי.״ אני מנסה להסוות את החיוך שלי. בכל זאת, הבחור הכי חתיך בבית ספר מזמין אותי לדייט. כל הכבוד אשלי.

אני ממהרת להיכנס לכיתה ומתיישבת באותו המקום שישבתי בו ביום הראשון, שולחן מלפני סבסטיאן. תלמידה גבוה ובלונדינית עם ערמות של איפור ניגשת אליי, ״סליחה, את יושבת לי במקום.״ היא מביטה בי בזלזול.
״אני לא חושבת שאני יושבת לך במקום, חוץ מזה יש עוד המון מקומות פנויים בכיתה, את מוזמנת לבחור לך אחד אחר.״ אני עונה לה במתיקות ומחייכת אליה.

היא מתקרבת אל פניי. ״אם לא הבנת ילדת רחוב, אני קטלין, ואת יושבת לי במקום.״ מבטה כעוס, כאילו היא עומדת להתפוצץ בעוד רגע.
אני מנסה לעצור את צחוקי. היא רצינית שהיא ממתגת את השם שלה?

״היי קטלין, אני אשלי. וכשאת הולכת לשבת במקום אחר, כדאי שתשתי בדרך כוס מים קרים, את יודעת, בשביל להירגע.״ אני טופחת לעצמי טפיחה דמיונית על השכם על איך שעניתי לה.

״תקשיבי לי טוב, אל תעשי לי את ההצגות של הילדה הקשוחה. אני יודעת טוב מאוד מי זה אבא שלך ומאיזה בית עלוב את מגיעה.״ היא מתיזה את המילים מפיה והבעה של ניצחון מרוחה על פניה. אני מנסה להשתחרר מההלם. למה כולם פה מכירים את אבא שלי? הדמעות של הבושה מתחילות להציף את עיניי ואני ממהרת לצאת מהכיתה וללכת לשירותים.

למה סבסטיאן לא התערב? אני לא צריכה עזרה מאף אחד, אבל רגע אחד הוא מזמין אותי לדייט וברגע השני הוא מתנהג כאילו הוא בכלל לא מכיר בקיומי.

״אשלי? את בסדר?״ אני רואה את מייקה עומדת בפתח השירותים. אני מנגבת במהירות את הדמעות מעיניי. ״כן, אני בסדר גמור, סתם לא מרגישה טוב.״ אני משקרת. הדבר האחרון שאני רוצה כרגע זה מבטי רחמים, זאת הסיבה שאני שונאת לבכות ליד אנשים.

מייקה נכנסת לחדר השירותים ומחבקת אותי. ״אוי, את רוצה אולי שנלך להכין לך תה? או שסתם נסתובב בחוץ עד שתרגישי יותר טוב?״ היא מציעה לי בדאגה.
״לא, זה בסדר, באמת. אני אחזור לשיעור, כדאי שגם את.״ אני מחייכת אליה.

מייקה צוחקת. ״כן, בטח. אני ושיעורים זה לא השילוב הכי טוב.״ היא שמה יד על כתפי ומובילה אותי החוצה מהשירותים.
אני צוחקת ומרגישה יותר משוחררת מלפני כמה רגעים, בזכות מייקה.

אני חוזרת לשיעור ומוצאת את סבסטיאן מביט בי בפרצוף משועשע, קטלין יושבת במקום שישבתי בו מקודם ומחייכת בשביעות רצון. מה מצחיק כלכך? אני מסיתה את מבטי והולכת לשבת בקצה השני של הכיתה.

בסוף השיעור סבסטיאן בא לכיווני ונשען על השולחן שלי, כשהפנים שלו קרובות לשלי. ״קטלין היא כלבה. אל תקשיבי לה.״ הוא מזעיף את פניו.
מעניין, כשהכלבה התנהגה כמו כלבה, לא נראה שזה מה שהוא חשב עליה.
״היא לא מדאיגה אותי, כדאי שתחזור לעניינים שלך, שלא אבזבז לך את הזמן בטעות.״ אני עונה בלי להביט בו וקמה בשביל לצאת מהכיתה.

הוא תופס ביד שלי, ״יש לך חוצפה.״ הוא מחייך אליי. ״אני אוהב את זה.״ עיניו נדלקות.
מה נסגר?
אני מושכת את היד שלי ממנו והולכת לכיוון הדלת.
״תלבשי משהו סקסי.״ הוא קורא אליי.
״מה?״ אני מסתובבת.
״במסיבה, לא יזיק אם תחשפי קצת מהציצים שלך.״ הוא קורץ לי. ברצינות?
אני מרימה אליו אצבע משולשת. ״תודה על העצה, עכשיו שאני יודעת מה אתה אוהב, אני אשקול לבוא ערומה.״ אני מחייכת במתיקות.

עיניו של סבסטיאן מתכהות והוא מביט בי כאילו אני ערומה ממש עכשיו. הוא מתקרב אליי ומרים את סנטרי כדי שאביט בפניו.
״יופי, זה יחסוך לי את העבודה.״ הוא מחייך.