אשלי
האם אני מרגישה מושפלת? כן.
האם אני כועסת? כן.
האם הייתי עושה את זה שוב? כנראה שכן.
כשזה נוגע לסבסטיאן, ההיגיון שלי מסרב לשתף פעולה.
אני יודעת שלא הייתי צריכה לתת לו לנשק אותי אתמול, ובטח שלא הייתי צריכה לרצות לשכב איתו.
אבל רציתי.
עכשיו, כשאני יושבת בקפיטריה ומביטה בסבסטיאן, אני עדיין רוצה את זה, אני רוצה אותו. ואני לחלוטין לא אמורה לרצות.
״במה את בוהה?״ מייקה דוחקת בי במרפקה.
אני מסיתה במהירות את עיניי מסבסטיאן ומקווה שמייקה לא הבחינה במקור ההתעניינות שלי.
״בכלום.״ אני אומרת מהירות.
היא פולטת נחירת צחוק, ״מה לעזאזל עשיתם אתמול שניכם? את לוטשת בו מבטים כבר שעה.״
אני מרגישה את הסומק מציף את לחיי, ומשפילה את עיניי, ״לא עשינו שום דבר, הוא בסך הכל הסיע אותי חזרה לבית הספר.״ אני מושכת בכתפיי.
אני רואה את קטלין מתקרבת לסבסטיאן ומתיישבת לידו. להפתעתי, הוא מחייך אליה ונראה מרוצה מהקרבה שלה אליו.
״איכס. הנחשה הזאת לא מפסיקה להידבק אליו.״ מייקה מעקמת את אפה בגועל.
״הוא יכול להיות עם מי שהוא רוצה, אנחנו לא יחד.״ אני מושכת בכתפיי ומתעלמת מצביטת הקנאה שאני מרגישה למראה הזרוע של קטלין שכרוכה סביב זרועו של סבסטיאן.
״כן, אבל סב תמיד לא סבל אותה. זה נראה לי מוזר שהוא פתאום מתנהג אליה ככה.״ מייקה מסיתה מהם את מבטה.
הצלצול נשמע ברמקולים, ומזכיר לי שאני עומדת לבלות את השעה הבאה בחברת סבסטיאן וקטלין.
לאחר שהקפיטריה מתרוקנת כמעט לגמרי מאדם, אני נפרדת ממייקה והולכת לשיעור.
כשאני נכנסת לכיתה אני מבחינה בסבסטיאן יושב במקומו הקבוע ולידו קטלין, מבט מרוצה ומלגלג מרוח על פניה כשהיא מסתכלת עליי, בעוד שסבסטיאן לא מניד עפעף לכיווני, ומעמיד פנים שאני לא קיימת.
אני מסיתה מהם את מבטי ומתיישבת בשולחן המרוחק ביותר.
״בוקר טוב,״ מר האריס נכנס לכיתה ומשתיק את הרעשים והמלמולים, ״כפי שאתם יודעים, את משימות הכתיבה שלכם תצטרכו להגיש בעוד שלושה ימים. אני מקווה שאתם בשלבי סיום.״
אוי לא. שכחתי מהמשימה המעצבנת הזאת, לא התחלתי בכלל לכתוב אותה ועדיין אין לי שיר.
שאר השיעור עובר באיטיות, אני מנסה להתרכז אבל עיניי נודדות בכל פעם אל סבסטיאן. הוא נועץ בי את מבטו בזעף.
כשהשיעור מסתיים סוף כל סוף אני ממהרת לאסוף את חפציי אבל מר האריס עוצר אותי בדיוק כשאני בפתח הדלת, ״אשלי, תשבי רגע בבקשה.״ הוא מחווה בידו לעבר הכיסא הסמוך לשולחנו.
אני מתאפקת שלא לגלגל את עיניי בתסכול ומתיישבת מולו.
״אני צריך לשוחח איתך על משהו מאוד רציני,״ הוא מביט בי בסבר פנים חמורות.
אני מעקמת את אפי למראה פניו הרציניות, ״אוקיי.״
״הגיעה לאוזניי ידיעה ש..״ הוא מכחכח בגרונו, ״שאת תקפת מינית תלמיד.״
מה? ״מה?״ קולי קפוא וחלש.
״זה לא תפקידי להיכנס לפרטים, אני רק רוצה לאשר את זה מולך.״ הוא משלב את ידיו.
״על מה לעזאזל אתה מדבר? לא עשיתי שום דבר! מי אמר לך את זה?״ אני זועמת ומבוישת.
״זה לא משנה מי אמר, זה משנה מה הוא אמר. האם נגעת בכריס טרנר בניגוד לרצונו?״
המוח שלי מסתחרר, ליבי מאיץ את פעימותיו, ואני חושבת שאני עומדת להתפוצץ, ״מה- מי.. אמר.. אני לא..״ אני מגמגמת ודמעות מאיימות להתפרץ מעיניי.
אני מכירה רק אדם אחד שיוכל להפיץ את השקר הזה, אני לא רוצה להאמין שזה הוא, אבל סבסטיאן הוא היחיד חוץ ממני ומכריס שידע על התקיפה. כריס הודה במעשיו בפני המנהל קולמן, כמובן שהוא לא הראה סימני חרטה, אבל הוא לא היה יכול לספר את השקר הזה אחרי שהוא התוודה.
אני קמה בכעס מהכיסא החורק, ״בפעם הבאה תבדוק מי מהצדדים הוא האשם האמיתי לפני שאתה שואל אותי שאלה כזאת.״ אני מביטה בו בזעם. כשהוא נשאר חסר מילים, אני ממהרת לצאת מהכיתה.
סחרחורת מכה בי שוב כשאני מבינה שסבסטיאן הוא זה שאמר למר האריס את השקר הזוועתי הזה. איך הוא יכול לעשות לי את זה?
אני מתאכזבת ממנו כל פעם מחדש, אבל הפעם זו היתה מכה מתחת לחגורה, הוא פגע בי בנקודה הרגישה ביותר שהיה יכול לפגוע.
הוא זה שעזר לי להתמודד עם התקיפה, הוא זה שהציל אותי מאונס. אני לא מבינה מה המניע שלו לפגוע בי ככה.
הזעם מתפשט בי מחדש ואני מחליטה לחפש אחר סבסטיאן בשביל לדרוש ממנו תשובות.
עיניי נתקלות בלוק, ורגליי ממהרות להגיע אליו, ״אתה יודע איפה סבסטיאן?״ אני שואלת בחוסר סבלנות.
הוא מגחך, ״מישהו לקח לך את הסוכרייה שאת כלכך עצבנית?״
אני מזעיפה את פניי, ״לא מצחיק, לוק. איפה סבסטיאן?״
״כנראה הלך לעשן.״
״לבד?״ אני מרימה גבה.
הוא מושך בכתפיו ולא עונה לי, אני הולכת לכיוון אולם הספורט, שם מצאתי אותו ואת לוק מעשנים בפעם הקודמת.
אני מקיפה את אולם הספורט ומתקדמת לדלת היציאה, אבל אף אחד לא נמצא באזור.
כשאני נכנסת לבניין המגורים ועולה במדרגות לחדרי, אני שומעת מלמולים ולחישות.
קטלין וסבסטיאן מופיעים מול עיניי, דבוקים זה לזו,
פיו על פיה, ידיו אוחזות במותניה, וידיה מונחות על חזהו.
הכעס נשטף ממני בשנייה ומתחלף בבחילה ועצב. אני מרגישה שקיבלתי אגרוף בבטן, הקנאה אוכלת אותי ודמעות עולות בעיניי.
אני חולפת לידם בלי לומר מילה ונראה שהם לא מרגישים בנוכחותי.
״תיגע בי.״ קטלין ממלמלת.
אני קופאת ומבטי חוזר אליהם, סבסטיאן נדרך ומפסיק לנשק אותה, אבל רק לשנייה.
הוא נצמד אליה בחזרה, ״אני חייב לזיין אותך.״ הוא מעמיק את הנשיקה.
הדמעות כבר זולגות במורד לחיי ואני ממשיכה לעלות במהירות במדרגות, לא טורחת למחות את הדמעות מעיניי.
~~~~~~~~~
היי, אשמח שתצביעו בשביל שאדע אם אהבתן❤️
אני אשתדל להעלות את הפרק הבא כמה שיותר מהר(:
YOU ARE READING
להרוס אותנו
Romance🥇מקום ראשון- #רומנטיקה 30/6/2023 🥇מקום ראשון- #תיכון 30/6/2023 🥇מקום ראשון- #שונאיםלאוהבים 23/6/2023 אשלי ווקר לא מחפשת בלאגן. הילדה הטובה שלא מפרה את הכללים, אבל לא חסר לה חוצפה. היא באה לסיים את השנה האחרונה שלה ללימודים בבית ספר חדש. היא רוצה...
