להרוס אותנו

פרק 13 | זיופים ועיניים יפות

כעבור שבועיים

אשלי

״47. אשלי, תרצי להסביר את זה?״ מר האריס זורק את טופס המבחן על שולחני ומביט בי בדאגה.
אני לא עונה לו, אין לי מה לענות.
״אני פשוט לא מבין איך הציונים שלך התדרדרו בצורה דרסטית כלכך.״
הוא מביט בי שניות ספורות, מחכה שאגיב.

״אני לא מרוכזת לאחרונה.״ אולי זאת לא כל האמת, אבל זה לא שקר.
״שמתי לב, למה את לא מרוכזת?״
״לא יודעת. אני לא ישנה מספיק.״ שקר. אני ישנה יותר מידי. הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר, הוא שאני רוצה שהלילה יגיע.

למען האמת, אני כבר שבועיים מתנהגת כמו זומבי, אני מודעת לזה.
אין לי עם מי לדבר ואין לי במה להתעסק, ואני גם לא מעוניינת.
ולרי ניסתה להוציא אותי לבלות, אני כל פעם נותנת תירוץ אחר ללמה אני לא יכולה. שתינו יודעות שאני משקרת, אבל לשמחתי היא לא לוחצת עליי.
את סבסטיאן אני רואה מידי פעם. בימים הראשונים אחרי המסיבה, הוא היה שולח לי מבטים זועמים במשך כל היום. עכשיו אנחנו עוברים אחד ליד השניה כאילו אנחנו זרים.

״טוב. אני מצפה שתשני יותר שעות בלילה, שתוכלי להיות מרוכזת במהלך היום.״ מר האריס מסתובב והולך לכיוון השולחן שלו.
״משוחררת.״ הוא מנופף בידו.

אני יוצאת מהכיתה בלי לומר לו מילה נוספת.
היעד הבא שלי הוא השירותים, אני הולכת במהירות, לפני שהדמעות יספיקו לרדת.
אני נועלת את עצמי באחד התאים ובוכה בשקט.
אחרי שהוצאתי כמות של דמעות שיכולה למלא אמבטיה, אני בודקת את הנזק במראה, זוג עיניים אדומות ונפוחות. אני מתיזה מים קרים על פניי ומנגבת אותן עם נייר.

״מי שבר לך את הלב?״ מייקה מוצאת אותי בשירותים.
אחרי המריבה שהייתה לנו לפני שבועיים, מייקה החזיקה בדיוק יום וחצי לפני שהצטערה על מה שאמרה לי. היא לא זאת שהיתה צריכה להצטער.
אני מנסה לחייך אליה. ״אף אחד, פשוט-״
״אש,״ היא קוטעת אותי, ״אל תשקרי לי, משהו קרה. משהו רציני. את לא מתנהגת רגיל מאז המסיבה.״ היא מסתכלת עליי בדאגה.

אני לא מעיזה לספר לה, אני יותר מידי מתביישת במה שקרה.
הדמעות שוב מציפות את עיניי, אני ממצמצת בשביל לעצור אותן, אבל הן יורדות בכל זאת.
״את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, נכון?״ מייקה עוטפת אותי בחיבוק שבקושי משאיר לי מקום לנשום. כשאני לא עונה היא שואלת,
״מישהו.. נגע בך?״ קולה רועד.
הרבה יותר גרוע מ׳נגע׳.
אני מוציאה נשיפה מפי.

״כריס.״ אני נרעדת כשאני אומרת את שמו בלחישה וכמעט בטוחה שהיא לא שמעה מה אמרתי.
מייקה מתאבנת.
״מה?״ הקול שלה גבוה, נשמע שהיא עומדת לפרוץ בבכי. ״מה.. מה הוא עשה..?״
היא משחררת אותי מהחיבוק ומושכת באפה.
אני מנסה למצוא את המילים לספר את מה שקרה אבל שום דבר לא יוצא מפי.

״הוא.. נגע בך?״ מייקה משפילה את עיניי ומוחה את הדמעות שלה בידה.
״הוא נישק אותי. הוא אמר שאני יפה.
הוא קרא לי זונה.״ הקול שלי נשמע חלול וזר, כאילו אדם אחר מדבר. ואני מגלה שזאת הפעם הראשונה שאמרתי את המילים האלו בקול.
הבכי ממשיך לרדת במורד לחיי ואני תוהה איך עוד נשארו בי דמעות.

הפנים של מייקה מתעוותות בכעס צרוף. ״אני נשבעת לך, אני אכרות לו את הזין. זה הסוף שלו. את שומעת?״ היא מנערת אותי, ומאיימת בקול יציב ונחוש.
לאלאלאלאלאלאלא.
״לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא!״ העצב, ההלם, הכעס, הבכי הכל מתעמעם והדבר היחיד שאני רואה זה שחור מול העיניים.

״אש, היי, זה בסדר.״ מייקה מחבקת אותי, ״אני לא אעשה שום דבר שאת לא רוצה.״ היא מבטיחה לי.
לא ראיתי את כריס מאז מה שקרה. יש לי תחושה שסבסטיאן קשור לזה, אבל לא באמת אכפת לי, כל עוד אני לא אראה אותו מול הפנים שלי.

״תני לי זמן, אוקיי?״ אני מבקשת ממייקה בקול חלוש ומושכת באפי.
״אני כאן בשבילך, תמיד.״ היא מהדקת את החיבוק.
״אני יודעת.״ אני באמת יודעת. אנחנו מכירות בסך הכל חודש וחצי, אבל הבחורה הזאת הפכה להיות האחות השניה שלי.

——————

אני ממהרת לשירותים, בפעם הרביעית להיום.
ואין לי פיפי.
זה כבר לא בשביל לבכות, אני פשוט מרגישה שהכל חונק אותי, אז אני הולכת להירגע בשירותים.
הצעדים שלי מהירים כלכך, שאני כמעט רצה.
אני חייבת אוויר.

בום. גוף גבוה ומוצק מתנגש בי. סבסטיאן.
המבטים שלנו מצטלבים ואני יכולה להישבע שראיתי סערה חולפת בעיניו, אבל היא נעלמת מהר.
״את בסדר?״ הוא מסתכל עליי באדישות. כאילו אני אדם זר שהתנגש בו ברחוב.
לא. ״כן.״
אני עוקפת אותו וממשיכה ללכת לכיוון השירותים. אני שומעת את צעדיו מתקרבים אליי.
״אשלי.״ קולו רועם מאחורי גבי, גורם לי להסתובב.

״שאלתי אם את בסדר.״ מבטו חודר, מנסה למצוא תשובות על הפנים שלי.
״עניתי לך שכן.״ אני מנסה לחייך.
״לא התכוונתי לזה שהתנגשנו אחד בשנייה.״
אה.

״אתה זה שהתנגש בי.״ אני מזעיפה את פניי.
שפתיו של סבסטיאן נמתחות לפס דק, ואז הוא עושה את הדבר שהכי פחות ציפיתי לו, הוא צוחק.
״מה מצחיק אותך כלכך?״ אני רוטנת.
״אני חשבתי שאיבדת את העוקץ שלך, אבל הנה את, חיה ובועטת.״ הוא מחייך את החיוך הכי יפה שראיתי מימיי, וגורם לפרפר קטנטן להשתולל בבטני.
חיה ובועטת. האדם הראשון, בשבועיים האחרונים, שלא התייחס אליי כמו אל גופה.

סבסטיאן מסתכל עליי במבט משונה.
״מה?״ אני שואלת אותו.
״את נראית טוב.״ הוא מושך בכתפיו.
אנחנו עומדים ככה שניות ארוכות.
ואז אני מסתובבת והולכת לשירותים בצעדים מהירים, ומקווה שאף בחור בעל עיניים ירוקות יפיפיות ופראיות לא עוקב אחרי.

לפני שאני נועלת את עצמי בתא, אני מעיפה מבט במראה. אני כמעט בהלם ממה שאני רואה, ההשתקפות שלי מחייכת אליי, חיוך אמיתי.

—————

הפרק הבא יעלה בימים הקרובים🫶🏻🫶🏻